ימי הרדיו מכים שנית?

כשהייתי ילד שמעתי המון רדיו. "לבת לבן ולמי שמתעניין", "חתול בשק" ועוד. זו היתה הקשבה אקטיבית – לא מוסיקה ברקע, אלא ישיבה על הספה בסלון, אוזן צמודה לרמקול, ווליום סביר כי אמא ישנה בין שתיים לארבע. הקשבה לתסכיתים – מישהו ברדיו סיפר לי סיפורים, ואני הייתי צריך להקשיב ולדמיין. עיסקה מעולה. היו סיפורים שהפחידו אותי והותירו אותי מוטרד ימים אחרי, היו סיפורים מרתקים, ולכולם היו תמונות והמשכים בראשי.

אחר כך גיליתי את "מה יש", ודרכה את גלי צה"ל, והמון תוכניות שחשפו אותי למוסיקה חדשה, הומור חדש, תרבות חדשה. ואחר כך באה גלגל"צ ושטפה הכל, ואני הפסקתי לשמוע רדיו. במקום שירים חדשים וקריינים שיודעים לספר לי עליהם משהו מעניין, קיבלתי שוב ושוב את אותה דבוקת שירים מצומצמת מוגשת מפי חבורת מלחששים מעצבנים. המלצות על מוסיקה הגיעו מחברים ועיתונים, ואחר כך מהאינטרנט. ואולי באינטרנט ייוולד העניין שלי ברדיו מחדש.

לא מזמן הכירו לי תוכנית חדשה. קוראים לה this American life, ומכיוון שאנחנו בעידן הדיגיטלי וכל הג'אז הזה, אפשר לשמוע אותה באתר, או להוריד פודקאסטים. מדובר בתוכנית הכי לא מתאימה לזמן הנכחי שאפשר לדמיין: שעה של דברת. בכל פעם לוקחת התוכנית נושא, ומפרקת אותו דרך כמה סיפורים שונים. הוא מוצג דרך מונולוגים, ראיונות, שיחות. וזהו. בלי אפקטים, בלי מוסיקה, בלי מאזינים שמתקשרים, בלי פרסים. רק אנשים אינטליגנטיים ומעניינים שמספרים סיפור.

בתוכנית עם השם המופלא in dog we trust מדברים על חיות ביית. מרואיינת מספרת על החתולה של בת זוגה, שזכתה לאהבה וחום בלתי נדלים, בזמן שהיא, המרואיינת, נותרת רעבה לאהבה. היא הייתה מתעוררת בבוקר ושומעת את אהובתה אומרת "כמה את יפה", ומגלה שהנמען היא החתולה. היא לומדת לחוש גלגל חמישי, מין פולש למערכת יחסים שהתחילה עוד לפניה.

בתוכנית אחרת מסופר על בריטית ששרדה את הפיגוע ברכבת התחתית בלונדון, והפכה למרכזת ודוברת של קבוצת ניצולים. אלא שאז היא מגלה ברשת אתרים שמופעלים על ידי קבוצה שטוענת שהפיגוע הוא קונספירציה ממשלתית: מדובר בכשל טכני איום שגרם למותם של עשרות, והממשלה מכסה על כך בטענה שמדובר במתאבדים מוסלמים. הניסיון שלה להיאבק בטענה מוביל אותה למאבקים ומקומות שקשה לדמיין. מלבדה מתראיין לתוכנית גם דובר חבורת תאוריית הקשר, וזה מצמרר ומצחיק בעת ובעונה אחת. התיאור לא עושה צדק עם התוכנית – היא אינטליגנטית ומצחיקה ומרתקת. יש כבר תוכנית טלוויזיה ושאר ירקות מסביב, אבל הבסיס – 50 דקות של דיבור אינטליגנטי ולא ממש חדיש – עדיין מספיק.