הגל השני

את הראשון עברנו איכשהו, למרות שכבר אחריו תומר היה מבוהל. הגל היה חזק וגבוה ממה שציפיתי, כיסה את שנינו וגרם לנו לבלוע לא מעט מים. פניתי אל תומר להרגיע אותו ואז הגיע הגל השני, גבוה וחזק יותר, ולשנייה או שנה איבדתי אחיזה, הרגשתי את תומר נסחף מהידיים, כשאני מאבד במקביל את האחיזה בו ואת שיווי המשקל.

 

הצלחתי לשמור על מגע איתו, וברגע שחזרתי לעמוד שלפתי אותו למעלה מהמים. העיניים שלו היו ענקיות, שתי צלחות, הפה שלו פעור בניסיון לקחת אוויר, משתעל. הוא היה מבוהל לגמרי, אבל לא כמוני. יצאנו לחוף, הוא נרגע מהר מאוד ועבר לבנייה על החוף, במקום למשחקים במים. אחר כך כבר רצה להיכנס שוב. רק בשלב מסוים הוא אמר לי "כמעט טבעתי שם קודם".

 

לי זה לקח הרבה יותר זמן. התחושה ההיא של אבדן שליטה, של הילד נשאב לי מהידיים ואני לא יכול לעשות כלום, כל הזמן חזרה והיכתה בי איפשהו באזור הצלעות.

 

אמא שלי סיפרה לנו פעם שכשהיינו נערים, קצת אחרי שקיבלנו רישיון נהיגה, היא הייתה נשארת ערה. לא משנה באיזו שעה חזרנו, היא הייתה שומעת את קרקוש שבכת המתכת בכניסה לחנייה, ואז נרדמת עוד לפני שצליל המפתח המסתובב בדלת הגיע לאוזניה. זו הייתה הברירה היחידה: לדאוג ולחיות עם זה. כי כבר בגיל חצי שנה-שנה, כשהם נשארים עם מטפלת או מובלים בעגלה לגנון, אתה מתחיל לאבד אחיזה. נגה כבר חוזרת ברגל הביתה, ואני מדחיק את מחשבות הביעותים על הדרך שהיא עוברת לבד יפה יפה.

 

וזו רק ההתחלה. אני קצת מתגעגע לשלב הזה שבו הם היו נייחים, נשלטים, קרובים. אני מרים את תומר על הידיים כמה שאני יכול, כי תכף הוא יהיה כבד מדי וגם לא יסכים. להחזיק עוד קצת בתחושת השליטה הזו. למרות שמתברר שגם כשאתה מחזיק אותם בידיים תמיד יכול להפתיע אותך גל גדול.

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

4 responses to “הגל השני”

  1. יובל אדם says :

    וואו
    עשה לי צמרמורת
    אני מסוגל טיפה להבין על מה אתה מדבר, כשאני נבהלתי כשקרה משהו לאשתי הטרייה
    לא מסוגל לדמיין מה יעבור עלינו עם ילד
    ובכל אופן, מהצד של מי שהיה ילד, ברור לחלוטין שבסוף צריך, ואפילו חשוב, לשחרר.
    אחרת החיים של ההורה והילד הם סיוט

  2. אורית says :

    הקטנצ'יק כבר בן 11 חודש ורק לפני שבוע חזרנו משבועיים בתאילנד שהיה מאוד מפחיד בהתחלה אבל עד שנחתנו כבר נרגעתי. בפעם הראשונה שקצת שחררנו את החוט והוא עף כמו איזה כדור מקפץ מהמיטה בבום מזעזע על הרצפה במלון רעדתי מפחד והבנתי שזו רק ההתחלה

  3. עמרי says :

    …למה אני עדיין לוקח את הגר על הידיים, למרות שהיא כבר בכיתה ג' ומתקרבת לשלושים קילו

  4. מיכל says :

    ולחשוב שלמעשה, התכנית הגדולה ההיא, זו שבגללה הבאנו אותם למעשה, היא אותו שחרור אחיזה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: