הגל השני

את הראשון עברנו איכשהו, למרות שכבר אחריו תומר היה מבוהל. הגל היה חזק וגבוה ממה שציפיתי, כיסה את שנינו וגרם לנו לבלוע לא מעט מים. פניתי אל תומר להרגיע אותו ואז הגיע הגל השני, גבוה וחזק יותר, ולשנייה או שנה איבדתי אחיזה, הרגשתי את תומר נסחף מהידיים, כשאני מאבד במקביל את האחיזה בו ואת שיווי המשקל.

הצלחתי לשמור על מגע איתו, וברגע שחזרתי לעמוד שלפתי אותו למעלה מהמים. העיניים שלו היו ענקיות, שתי צלחות, הפה שלו פעור בניסיון לקחת אוויר, משתעל. הוא היה מבוהל לגמרי, אבל לא כמוני. יצאנו לחוף, הוא נרגע מהר מאוד ועבר לבנייה על החוף, במקום למשחקים במים. אחר כך כבר רצה להיכנס שוב. רק בשלב מסוים הוא אמר לי "כמעט טבעתי שם קודם".

לי זה לקח הרבה יותר זמן. התחושה ההיא של אבדן שליטה, של הילד נשאב לי מהידיים ואני לא יכול לעשות כלום, כל הזמן חזרה והיכתה בי איפשהו באזור הצלעות.

אמא שלי סיפרה לנו פעם שכשהיינו נערים, קצת אחרי שקיבלנו רישיון נהיגה, היא הייתה נשארת ערה. לא משנה באיזו שעה חזרנו, היא הייתה שומעת את קרקוש שבכת המתכת בכניסה לחנייה, ואז נרדמת עוד לפני שצליל המפתח המסתובב בדלת הגיע לאוזניה. זו הייתה הברירה היחידה: לדאוג ולחיות עם זה. כי כבר בגיל חצי שנה-שנה, כשהם נשארים עם מטפלת או מובלים בעגלה לגנון, אתה מתחיל לאבד אחיזה. נגה כבר חוזרת ברגל הביתה, ואני מדחיק את מחשבות הביעותים על הדרך שהיא עוברת לבד יפה יפה.

וזו רק ההתחלה. אני קצת מתגעגע לשלב הזה שבו הם היו נייחים, נשלטים, קרובים. אני מרים את תומר על הידיים כמה שאני יכול, כי תכף הוא יהיה כבד מדי וגם לא יסכים. להחזיק עוד קצת בתחושת השליטה הזו. למרות שמתברר שגם כשאתה מחזיק אותם בידיים תמיד יכול להפתיע אותך גל גדול.