רות דולורס מזילה דמעה
הופעות חיות זה סוג של הימור. לא מעט מהן השאירו אותי מאוכזב – המוזיקה לא עמדה בסטנדרטים של האלבום, האמן חש צורך לזיין את השכל בשלל קלישאות, ועוד כאלה. ויש גם את ההופעות שיצאתי מהן חדור אמונה ומוצף אדרנלין. מערכת יחסים בעייתית.
השבוע הייתי בהופעה של רות דולורס וייס. לא שמעתי אותה לפני כן, אבל שמעתי עליה. ההייפ בעיצומו, קיבלתי הזמנה, הייתי סקרן. האולם היה קטן, והזמרת עלתה על במה זעירה, היא ונגן קונטרבס. היא לא דיברה אל הקהל, וכל העניין אמר מינוריות. כה מינורי עד שבאיזשהו שלב נאבקתי בנמנום מזדחל. בכל זאת אחרי יום עבודה ומינוס שעות שינה.
ואז הגיע הביצוע ל"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג. אני מתקשה לערום מספיק סופרלטיבים על הביצוע הזה, אבל בסופו הגניבה הגברת דולורס יד אל הפנים ומחתה דמעה. אפשר היה להבין למה. הביצוע שלה היה חשוף לגמרי, עד קצות העצבים והרגש.
שמעתי את השיר הזה עשרות פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שבה באמת הקשבתי למילים. אני אוהב את חווה אלברשטיין, אבל הביצוע שלה מזכיר לי את תסמונת הגבעטרון. שירים מהז'אנר שאהבו מאוד לשמוע בבית שלי, שירים שבהם ההרמוניה הנקייה מנצחת את המילים. יש המון שירים כאלה, שמחביאים מילים ומסר מאחורי שירה נקייה וצלולה, בלי רגש, בלי כאב, הגשה מסרסת ומנכרת. מה שחנן יובל עשה למשל ל"פגישה, חצי פגישה" של רחל, מצדיק העמדה לדין, אם לא ישירות אל הקיר. קח שיר על תשוקה אסורה ואהבה סוחפת, סחט ממנו כל טיפת ארוטיקה ולהט, והגש פושר.
הביצוע של רות דולורס היה אחר לגמרי. היא שרה את השיר כמו ילדה קטנה שמתעדת חורבן, היא צעקה אותו ובכתה אותו והתאבלה. זה היה מקסים. אני מניח שזה גם עניין של פרשנות ושל תקופה. כשלאה גולדברג כתבה "ועמל ורעב כל היתר", היא חשבה אולי על ארץ ישראל בראשית הדרך, עמל ורעב במובן של חיים קשים ומחסור חלוציים. כשישבתי בהופעה המילה "רעב" היכתה בי. זה נשמע אפוקליפטי, מצב של אחרי הקריסה.
מאז חרשתי את הסינגל של השיר שוב ושוב, אבל למרות שהוא מקסים הוא לא מתקרב לביצוע הזה, בהופעה, שהיה שווה את כולה. קצת כמו הקאבר של ברי סחרוף לעוד חוזר הניגון, יש כאן שיר שקיבל חיים חדשים ואחרים לגמרי, בפרשנות שהופכת אותו לשייך לכאן ועכשיו. ולא רק לעידן הגבעטרון.
5 תגובות ל-“רות דולורס מזילה דמעה”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
אני מכיר ואוהב כמה שירים של דולורס וייס, שכנעת אותי סופית ללכת להופעה.
אני גם חושב שחלק גדול משירי המשוררים המולחנים נקיים ועדינים מדי, ומעמעמים את עוצמת הרגש שבשיר. (למשל "זמר נוגה" של רחל. יש להניח שאת השורה "אחרון ימי, כבר קרוב אולי" תבצע זמרת כמו דולורס-וייס בצורה עליזה פחות). אם כי אולי יש יתרון גם במתח שבין האיפוק בלחן מול עוצמת הרגש שבמילים.
לבועז: אם אני לא טועה, השאלה לאיזו ארץ מתייחס השיר, אם בכלל, נתונה בוויכוח מסוים. התיאור (גם ב"בארץ אהבתי") הוא מיתי. החלק הקונקרטי היחיד הוא תיאור מזג האוויר, שהוא קיצוני גם לגבי ליטא. (יש להם קיץ – אמנם גם הוא מועד לגשמים – של יותר משבוע). והרי לאה גולדברג ידע לתאר טבע כשרצתה, ואם נמנעה מכך, אולי זה מכיוון שלא רצתה למקם את ארץ אהבתה במקום גאוגרפי ממשי ויחיד. הנפש אינה אטלס.
(אני גם לא חושב שגולדברג "נאלצה" כדבריך לעזוב את ליטא).
המון תודות על התיקון.
יש מיקס נוסף של לאה גולדברג המקריאה את השיר על רקע מוזיקלי אחר, שנעשה על ידי קובי אייזנמן וצוף פילוסוף תחת השם "שיר ותיבת נגינה".
לטעמי השילוב של קולה של המשוררת עם המוזיקה הוא המוצלח מכולם. כמה מאופק, כך פוגע.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=513053&year=2008&month=5
1
רות דולורס וייס היא זמרת נפלאה ויוצרת ייחודית. שמח שמצאה חן בעיניך.
2
תיקון, אם יורשה לי:
השיר אינו מתייחס כלל ל"ארץ ישראל בראשית הדרך, עמל ורעב במובן של חיים קשים ומחסור חלוציים"…לאה גולדברג כתבה על ארץ אהבתה ליטא.
3
כשלאה גולדברג כתבה "ועמל ורעב כל היתר", היא תיארה את ליטא, השרופה, החבולה והחרבה של מלחמת העולם השניה.
4
השיר הזה הוא השני מתוך טרילוגיית שירים הנקראים יחד "משירי ארץ אהבתי", ושים לב שגם הנוף וגם התוכן אינם מתייחסים לפלשתינה אלא לקובנה, ליטא, שם גדלה לאה גולדברג וממנה נאלצה להיפרד ב-1935.
מְכוֹרָה ֹשֶלִּי, אֶרֶץ-נוֹי אֶבְיוֹנָה –
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.
וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בַֹּשָּנָה
וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.
אַךְ ֹשִבְעָה יָמִים הַוְּרָדִים פּוֹרְחִים,
וְשִׁבְעָה יָמִים הַטְּלָלִים זוֹרְחִים,
וְשִׁבְעָה יָמִים חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בָּרְחוֹב
וְנוֹשְׂאִים חִוְרוֹנָם אֶל הָאוֹר הַטּוֹב
ב-1935 יצא הספר הראשון שלה "טבעות עשן" בארץ ישראל וב-1940 ספרה השני "שיבולת ירוקת העין". שלוש שנים אחר-כך ראה אור מחזור "שירי ארץ אהבתי" שכל כולו געגוע וכאב על הארץ האומללה, האביונה והמוכה – ליטא
בין השירים הנפלאים מאותה תקופה: "ימים לבנים" (נתנאלה), "שיבולת ירוקת העין" (רוחמה רז) ו"משירי ארץ אהבתי" (חוה אלברשטיין, ועכשיו גם רות דולורס וייס).