תומר לא ישן כאן יותר, כמעט

תומר כבר בן 5. קצת כבד להרים אותו, לקחת על הכתפיים. והוא כבר כמעט לא מגיע לישון איתי במיטה.

פעם לא היה לילה שבו הילדים ישנו אצלי שבו תומר לא הגיע. לפעמים הייתי מתעורר באמצע הלילה ומגלה אותו שוכב באלכסון לידי ובועט מתוך שינה בצלעותי. לפעמים הייתי שומע טפיפות רגליים על הפרקט הסינתטי, ורואה את הצללית הקטנה שלו בדלת, בדרך למיטה. לפעמים הייתי מגלה אותו רק בבוקר.

זה הפסיק באופן יזום, בגלל החברה הרצינית הראשונה אחרי הגירושים. בהתחלה הייתי מחזיר אותו למיטה שלו על הידיים. אחר כך הוא פשוט התרגל ולא הגיע.

וזה העציב אותי למדי. זה סוף תקופה. הוא תכף מסיים את השלב המתוק הנכחי, ומתחיל את השלב שבו נמצאת אחותו, סוג של גיל התבגרות מוקדם. ברור לי שעוד מעט יביך אותו שאני מרים אותו על הידיים או מנשק בפומבי, והוא לא ירצה להגיע למיטה שלי בכל מקרה. פתאום אין לי שום חשק לחנך אותו להאיץ את ההתבגרות. בא לי למשוך עוד קצת זמן.

בשבוע האחרון הוא פתאום הגיע שוב. המיטה, שהיתה תפוסה בחודשים האחרונים, שוב התפנתה, ותומר קלט את זה כנראה. לילה אחד זו שוב היתה הטפיפה, לילה אחר ישנתי חזק מדי, ומצאתי אותו שם בבוקר. נינג'ה. זה בטח זמני לגמרי. אבל כיף.