מספר 8, אתה דגנרט

אני שונא טוקבקים.

עכשיו צריך לסייג. תמיד זה ככה כשמכלילים (אולי חוץ מהכלל שכרגע כתבתי?). גם בית המשפט סייג, בדיון על התביעה נגד אתר "הארץ". הוא קבע שטוקבקים אינם כלי תקשורת. נו יופי.

יש טוקבקים מוצלחים. היו טוקבקים לפוסטים שכתבתי שהאירו את עיני, שתיקנו טעות, שהוסיפו מידע והובילו אותי לאתרים מעניינים או מוזיקה חדשה או משהו. אבל רשימות הוא לא אתר מייצג במובן הזה, וגם כאן לא קשה לגרור טוקבקים מרגיזים. רק תתעסקו כאן ביהודים-ערבים, חילונים-דתיים או לעשות ילדים – כן או לא, ותראו מה יקרה.

וכן, יש גם אחרים. יש גם טוקבקים שמייצרים דיון. לעתים נדירות אפשר לראות את זה, שיח שלם שמתעורר ומתנהל במסגרת ההערות הממוספרות מתחת לכתבה. מהחלק המרכזי הכתבה הופכת לקטליזטור של דיון חדש ומרתק.

רק שזה כמעט לא קורה. כמעט תמיד הטוקבקים יהיו אלימים, עילגים, בוטים – ומרושעים. הם יתקפו באלימות את הכותב, או טוקבקיסטים אחרים. הם יגלו בורות, אי הבנת הנקרא או סתם עצלות: לא פעם ברור לחלוטין שהתגובבן (או תגובבון, כמו שהציע לכנות אותם ב. מיכאל) לא באמת קרא את הכתבה. הספיקה לו פסקה כדי להתחיל להשתולל.

ולנושא האחריות. כבר יצא לי לספוג טוקבקים ארסיים, חלקם לפחות ראויים לתביעת דיבה. מישהו אישר אותם. אין אתר תוכן ראוי לשמו בארץ שמעלה טוקבקים בלי סינון. פעם היה מאשרי תגובות, היום העורך של הערוץ/אתר עושה את זה. יושב ומחליט, איזה טוקבק יראה אוויר עולם, ואיזו פסולת כתובה תימחק. כשאתם מגלים טוקבק מכוער או משמיץ במיוחד, דעו שמישהו חשב שהוא ראוי לפרסום. מישהו חשב לשנייה – כי אין לו יותר מזה, הוא צריך גם לערוך – ומצא שהדבר הזה מתאים לעלות על המסך.

אני לא משפטן, אבל הפסיקה בנושא הארץ נראית משונה. אולי רמז למחוקק. אני גם לא נגד חופש הדיבור. תיאורטית אני מבין לחלוטין את חשיבותם של הטוקבקים והיותם אחד מפלאי עידן האינטרנט. זה בסדר, אני גם מבין למה תוכניות כמו האח הגדול ראויות ומצליחות. זה לא אומר שאני צריך לאהוב את זה.