על העיוורון, על הכישרון, ועל הרגש

 שביעות הרצון העצמית של סאראמאגו, הכישרון של קינג ומקארתי, ומה גורם להתאהבות בספר

 

עוד כמה עמודים זה נגמר. הלילה, אחרי שאשגר את הפוסט הזה לאוויר, אני מסיים את "על העיוורון". ויש לי בעיה קשה איתו. אני חושב שאני יכול לסכם אותה במשפט אחד – אם השם על הכריכה לא היה סאראמאגו, הספר הזה לא היה זוכה למוניטין שלו.

 

 

כשהסתכלתי על הכריכה, תהיתי לגבי כל הא' בשם המשפחה. סרמגו לא היה מספיק? אולי סרמאגו, ליתר ביטחון. אני לא יודע אם זה התעתיק הנכון, ברשת אפשר למצוא את השם בכל מיני צורות. אבל זה מסתדר עם הרושם הנפוח משהו שהספר הזה הותיר בי.

 

תקציר למי שלא קרא, שמע או ראה את הסרט. בארץ נטולת שם וזהות ברורה, פורצת מגפת עיוורון. בזה אחר זה הופכים האזרחים, ללא סיבה נראית (חה-חה) לעין לעיוורים, מלבד אישה אחת, זוגתו של רופא עיניים. למה היא לא? ככה. אין שם לעיר מגוריהם, אין גם שם לדמויות. ובוא נדרבן קצת את העלילה – הכל כאן מאוד סימבולי ואלגורי, באופן פשטני וברור להפליא. למה לטרוח עם שמות או סיבות ברורות. יש עיוורון וזהו, ומכאן אפשר לתאר מה קורה לבני האדם במצבים של התמוטטות הסדר החברתי, הסגר, קריסת המשטר.

 

ובכן תופתעו: לא דברים טובים. מתברר שבמצב כזה החזקים מתעמרים בחלשים. מתברר שבמקום שלום ואחווה וסיוע הדדי פלאס חלוקת מטליות לחות, בני האדם הופכים ברובם לחיות. שמים את הישרדותם האישית לפני הכל, גונבים זה מזה, אונסים, בוזזים, הורגים.

 

על הזקפה

 

זה פשטני, זה לא חדש, זה לא מפתיע. סאראמאגו כותב נפלא, אין ספק. הוא משחק בשפה, שוזר בה אירוניה ואבחנות חכמות ודקות, ומספר את הסיפור באופן קולח ומושך. אז מה. מעל הכל מרחפת תחושה של שביעות רצון עצמית. כאילו שבמשך כל הכתיבה ישב לו סאראמאגו עם זקפה מרוב אהבה עצמית.

 

תוך כדי קריאה חשבתי על שני ספרים אחרים. "העמדה" של סטיבן קינג, ו-the road של קורמאק מקארתי. את "העמדה" אני מניח שחובבי סאראמאגו רבים לא קראו ולא יקראו. אולי בצדק – זה לא ספר של קינג שהתלהבתי ממנו, והסוף שלו משיחי ובעייתי. וזה בלי להתייחס לדימוי הלא-איכותי (והלא מוצדק) של קינג. אבל ההתחלה שלו מרתקת. אצל קינג המגפה היא סוג של שפעת עם טוויסט קטן – היא הורגת. אלא שקינג טרח להצמיד לה מקור (ניסויים למטרות צבאיות), מיקם אותה בארה"ב (משם היא מתפשטת לעולם) ובאופן כללי עבד קצת על פרטים קטנים כמו סיבות, דמויות והיגיון עלילתי.

 

זה לא ש"העמדה" טוב יותר מ"על העיוורון". אבל חוויית הקריאה בו, לפני שהוא פונה לגמרי למחוזות האימה/פנטזיה, היתה מטרידה הרבה יותר מאשר "על העיוורון". משהו בספר של קינג הרבה פחות מנוכר. אצל סאראמאגו התחושה היא של ריחוק בורגני, מין מבט-על פטרוני על דמויות ללא שם, ללא רקע, ללא קרבה אלינו. קינג גורם לך להרגיש שהקריסה המבהילה במהירותה של הציוויליזציה קרובה למפתן דלתך. הוא גורם לך, בקצה התודעה, לתהות לגבי התגובה המוסרית שלך למצב כזה.

 

יחס חם

 

מקארתי עולה על סאראמאגו בתחום אחר לגמרי. העולם שהוא מציג הוא פוסט-אפוקליפטי, אחרי מלחמה גרעינית כנראה. גם אצלו לגיבורים – אב ובן – אין שמות. אבל, וזה אבל משמעותי, בניגוד לסאראמאגו, הוא מצליח בכתיבה חסכנית להפליא לגרום לך להזדהות ולאהוב אותם. אצל סאראמאגו משהו בדמויות נותר שטוח. האלגוריה הבנויה היטב מונעת מהן מלהיות אנושיות באמת. אפשר להביט בהן בעניין. קשה לבכות איתן, להזדהות איתן.

 

כאן זו אולי הפרעה קטנה שלי: הספרים שאני אוהב במיוחד הם אלה שגורמים לי לנהל מערכת יחסים עם הדמויות. לאהוב אותן, להצטער על הפרידה מהן כשמספר העמודים בדרך לכריכה האחורית מידלדל. אני צריך את אפקט ההזדהות כדי להתחבר לרעיונות האחרים בספר. אני מניח שזו הסיבה שספרי עיון קשים לי. כשסאראמאגו נותן לי רק דמויות קרטון מכובדות, מין פני שטח אינטלקטואלים וקרים שכאלה, אין לי במה להיאחז.

 

בספרים שאהבתי באמת – "אלה תולדות" ו"ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי" למשל – החוויה הייתה של התאהבות קשה בדמויות. ב-blood meridian של מקארתי, אחד הספרים הטובים שקראתי אי פעם, נצמדתי בפעם הראשונה לספר בגלל דמות שגרמה לאימה ותיעוב. גם זה רגש. וזה מה שאני מחפש בשורה התחתונה בספר, בסרט, בשיר. תרגש אותי.

 

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

6 responses to “על העיוורון, על הכישרון, ועל הרגש”

  1. מיכל says :

    דברים=דברי

  2. מיכל says :

    בעניין תגובתי הקודמת – לוקחת את דברים בחזרה.
    אין התפתחות ספרותית כפי שאני מורגלת אליה, מבחינת הדמויות והכל, אבל מרתק מבחינות אחרות…

  3. נעם says :

    באוזפה, קשות

  4. מיכל says :

    כי רציתי לקרוא לפני שאני רואה את הסרט, ואני די מרגישה כבר כאן שיש כאן משהו שהוא 'על-יד', אבל נראה בהמשך.

  5. שירה says :

    אני מסכימה איתך לגבי "על העיוורון", הספר מושך, מטריד ומזעזע אך נטול חום אנושי.
    אני תוהה במי מהדמויות התאהבת ב"אלה תולדות", באידה או באוזפה?

  6. אסתי says :

    ב"על העיוורון"
    זה ספר שנולד מקונספט ולכן יש בו משהו קצת פלקטי. משהו כמעט כמו פרופוגנדה שרק נעשתה ביד של אמן גדול ולכן היא נראית כמו ספרות גדולה. היא נוגעת באמנות ובכל זאת היא לא ממש.

    דבר דומה אני חושבת אפשר למצוא אצל ברטולד ברכט, שקודם כל היה לו משהו להגיד. פוליטי. חברתי. יו ניים איט. וסביבו הוא להטט עם הכשרון שלו. אבל הכשרון הכי גדול לא יכול לכסות על העובדה שהאמנות כאן נתרמת להעברת מסר. (ואמנות צריכה לעמוד בפני עצמה ולמען עצמה בלבד. אחרת היא לא אמנות)

    אצל קורמאק מקארתי נראה שהסיפור נובע מהגיבורים, שהסופר מבין אותם וחש אמפתיה גם לנוראים שבהם. לכן גם אנחנו מרגישים ככה כלפיהם.

    בכל אופן סליחה שהתפרצתי בהתלהבות כזאת, פשוט הרמת לי להנחתה עם הפוסט הזה שמבטא את המחשבות שלי הרבה מאוד זמן לגבי הטרילוגיה של סרמגו – על העיוורון, על הפיקחון ועל המוות.

    אגב, יצא ספר חדש של מייקל שייבון בעברית בהוצאת בבל ובדיוק הזמנתי אותו. צפה לחוויות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: