בדיוק מה שאני חושב עליך

לא מזמן מישהי אמרה לי בדיוק מה היא חושבת עלי.

 

זה לא היה נעים. זה הוציא ממני כעס בעוצמות שאני לא מורגל בהן. ואז ניסיתי לחשוב למה. האם זה בגלל שהאמת כואבת? שהבחורה עלתה כאן על משהו? הייתה אמת בחלק מהדברים שלה, אבל אחרים היו מופרכים לחלוטין. בטח בהקשר שלה. וחוץ מזה: זו לא הפעם הראשונה. כבר אמרו לי דברים קשים שחשבתי שהם נכונים. והתגובה הייתה לא פשוטה. דכדוך, הלקאה עצמית, ניסיון להצדיק את עצמי. אבל לא כעס.

 

ניסיתי לחשוב על המניעים. כשמישהו אומר לך את "כל מה שהוא חושב עליך", זה לא נובע לרוב ממניעים ידידותיים. כשהיחסים שפירים נשמרת איזו תקינות פוליטית, גם ביקורת תרוכך, תיעטף באריזה סופגת. אז כן, היו כאן עלבון ופגיעה שיצאו החוצה. אני יכול להבין את זה. היו גם רוע ילדותי וקטנוניות, שאולי נבעו מאותם גורמים, אבל אותם יכולתי לקבל פחות. מה גם שהיו להם סימנים מקדימים עוד לפני כן. ויכול להיות שמכאן נבעו הכעס והעלבון שלי. רוע ורצון לפגוע מקוממים למדי.

 

בוואלה תרבות היה פעם מדור שנקרא סלב על הסכין. הוא היה מדור מצוין, רוב הזמן. השם אומר הכל: לוקחים סלב, ומנתחים אותו. בלי הרדמה, או אפילו אלחוש מקומי. מפרקים אותו. כותבים את כל מה שחושבים עליו. מכאן זה כבר תלוי בכישרון וביכולת של הכותב.

 

 

זה היה מצוין כי זה נדיר למדי בעיתונות המקומית. החלוקה היא כזו. הסכין החד נשלף במדור הביקורת – על התקליט, הסרט, הסדרה. בראיונות זה סיפור אחר. בדרך כלל הסכין נשאר בנדן, וכפפות המשי על הידיים. מדברים על הדיכאון (מאוד נפוץ, דיכאון), אמאבא, סקס רך. שואלים שאלות לא קשות מדי. משעמם. פה ושם יש איזה תחקיר מחופף נוסח סיפור רביב דרוקר. וזהו.

 

העניין הוא שסלבס חיים על התדמית שלהם. הם מוכרים משהו, ומקבלים עליו המון כסף. וברגע שהם עושים את זה, מעמידים את דימוי הקרטון בחלון הראווה, לגיטימי לגמרי להיכנס בהם. ולקוראים מותר לאוורר את חדוות הצפייה בגלדיאטורים, את ההנאה מהדם השפוך. זה עלול להיות צהוב, זה יכול להיות לא חשוב. אבל זה גם עשוי להיות מרתק, מהותי לא פחות מתחקיר על כן-או-לא לקח תגובה. הכל עניין של בחירה והחלטות כתיבה ועריכה.

 

אם הכתיבה היא לא סתם רשעות, אלא טיפול בפרסונה הציבורית של הסלב, יכול להיות לזה ערך משמעותי לקורא. השאלה היא אם הכותב בחר מטרה קלה ואז הקיז את דמה כדי ליהנות מהרייטינג, או שמא הוא מנסה באמת לכוון זרקור לפן פחות ידוע או ברור באישיותו של מוביל דעה כלשהו. זה כל ההבדל.

 

בחיים שמחוץ לדפי פנאי פלוס העיקרון דומה. אתה יכול לומר למישהו את כל מה שאתה חושב עליו כי אתה חושב שהוא מתנהל בצורה שפוגעת בסופו של דבר בו. כי אתה חושב שתוכל לגרום לשינוי. אין כאן קהל קוראים, יש רק את האדם שמולך. ואתה יכול גם פשוט לרצות לפגוע בו, להטיח בו את העוולות שנעשו לך. שאלה של החלטה, של ניסוח, של בחירה ואופי.

 

התגובה שלי לדברים היתה לא מוצלחת. כעסתי והטחתי דברים בחזרה. נעלבתי ורציתי לעלוב. בעצם אני לא בטוח שלא מוצלח זו ההגדרה – אם הייתי אדיש, אם לא הייתי מגיב, זה היה פוגע באמת. כשמגיבים בכעס על כעס, הצד השני בדרך כלל חווה סיפוק. הוא רצה להכאיב, וקיבל אישור לפגיעה מדויקת במטרה. אולי אני יכול להתנחם בזה דווקא. היי, תמיד נחמד לעשות מעשה טוב בשביל מישהו. זה משהו לרשום בפנקס שיהיה במה לעלעל בעתיד.

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: