איזו בירה ישתו סולן קולדפליי וניב הדס?

ניב הדס, עורך וואלה תרבות, מעדיף לשתות בירה עם כריס מרטין מקולדפליי, ולא עם תום יורק מרדיוהד. מה שלא ברור במשפט הזה הוא למה זה צריך לעניין אותי.

הדס כתב ביקורת על התקליט החדש של קולדפליי, שהתפרסמה גם בוואלה תרבות וגם בגלריה. ליד הביקורת הזו באתר, מופיע סיכום של אלון עוזיאל על האלבומים שזכו לדעתו להערכת יתר השנה. מהרשימה אפשר ללמוד שעוזיאל מת על אלכס טרנר, שהוא לא מקשיב לבוני פרינס בילי וכשהוא כן הוא מגלה כמה צדק בהתחלה, ושבדיחות במוזיקה אף פעם לא עבדו עליו. וואו.

בסדר. אלון עוזיאל כנראה איש מאוד מגניב. אולי הוא גם מוכשר. אולי גם ניב הדס – הביקורת שלו על החדש של גאנס אנד רוזס, למשל, היתה מצוינת. אבל איך המגניבות שלהם רלוונטית לכתיבה שלהם? האם עניין הבירה באמת בא לומר משהו על ההבדל המוזיקלי בין הלהקות? האם כל כתיבת האני-ואני-ואני הזו, שמתאימה, נגיד, לבלוג, באמת אומרת משהו?

אני מצפה ממבקר שיסביר לי. שינמק למה המוזיקה של הלהקה גרועה, או מעולה, או סתם בינונית. אם הוא מתעקש לכתוב על מה הוא אישית אוהב או לא, שיעשה את זה באופן שיספק משהו לקורא. לא ככלי בשירות הזקפה של האגו.

הכתיבה בוואלה תרבות ולא מעט מקומות אחרים בעיתונות המקומית נראית לא פעם כמו זיון מוח של אנשים עם בעיות ביטחון והערכה עצמית, לאחד מהכיוונים בסקאלה. שימוש בנושא כדי לומר משהו מגניב על עצמם, במקום שימוש בעצמם כדי לומר משהו מגניב על הנושא. ב-30 רוק המציאו לזה שם – backdoor brag, הגנבת תשבחות עצמיות לדברים שאתה אומר על מישהו אחר.

זה לא שמישהו בוואלה המציא את העסק המעופש הזה. ניו ג'ורנליזם זה סיפור ישן, שסיפק להמון כותבים תירוץ לכתיבת-אוננות מעצבנת. אבל רבאק, לא נמאס כבר? אני מניח שיש כאן ניסיון לייצר זהות, אולי חיבור מסוג מסוים עם הקורא. להציג לו חבורת כתבים שאמורים להיות קצת כוכבי רוק בעצמם. לא נראה לי שזה עובד.

בוואלה תרבות יש אחלה מדורים ואחלה רעיונות, שסובלים כל הזמן מסוג של ריח נלווה מטריד. תוצר לוואי של שביעות רצון עצמית במצב ריקבון, כנראה. אם רק היו מורידים שם את מינון ה"אני" באייטמים, ומנסים קצת יותר – שוד ושבר – לנמק טיעונים, הוא היה אפילו אתר מצוין. כזה שהיית שמח לשתות בירה עם העורך שלו.