פוסט טראומה?

הקלקתי על הלינק בחשש, והפעם זה עבד. במקום ההודעה מהקולקטיב (בולשביקים?) הופיע שוב ממשק הניהול של הבלוג. עוד קצת התעסקויות והפוסט שהעליתי שנייה לפני שהכל קרס כמו בנק משכנתאות אמריקני גם הוא הופיע. הבלוג חזר.

חסרונו הפתיע אותי. אני בלוגר עצלן, אם בכלל אפשר לכנות אותי בלוגר. בטח יש תדירות מינימום לכתיבה. כל יום? פעמיים בשבוע?. אני כותב פוסט בתדירות משתנה, יכולים לעבור שבוע-שבועיים בלי שאכתוב דבר. אני לא באמת נחשף כאן, גם אם נדמה שבפוסטים מסוימים כן, זו אשליה. אני מודע מדי, בשליטה מדי. לכאורה הבלוג הזה לא ממלא שום פונקציה חשובה בחיי.

הוא נפתח ביוזמת יחצ"ן של אחד ממקומות העבודה הקודמים שלי. האיש החליט שברשימות מסתובבת הברנז'ה, וכדאי שגם אני איראה שם. כמובן שמדובר בשטות גמורה. אבל משהו בפאסון היוקרתי קרץ לי, ובכלל, למה לא. מאז הוא שם. על תדירות הכתיבה כבר דיברנו. אבל בדיקת האתר זה משהו אחר. אני נכנס כל יום לבדוק: כמה אנשים קראו את הפוסטים האחרונים? האם יש תגובות חדשות? אולי זה העניין. הצורך האובססיבי לדעת מי מקשיב לי, מי מתייחס.

בשורה התחתונה: גיליתי שכשהוא לא זמין הוא חסר מהצפוי. גיליתי שהמחשבה על 168 (169 עכשיו) הפוסטים שיאבדו מעציבה אותי. התעצבנתי על פוסט הערפדים שפספס את המומנטום – הייתי מרוצה ממנו, למרות שבדרך כלל דווקא הדברים שאני פחות מרוצה מהם זוכים ליותר קוראים. שמחתי מאוד שהוא חזר.