האחיין הלא מוערך של הבוס

הבחורה עם הנמשים תהתה אם אנשים עוד בכלל מתייחסים לרשימות כאלה. ובכן כן. אני לפחות לקוח מעולה: תנו לי כותרת של 10/50/799 הדברים ש.. ואני מייד מקליק.

הרולינג סטון פרסם את רשימת 50 האלבומים של 2008, ואני מיהרתי לבדוק אם אני מעודכן, בסדר, בעניינים. אני יכול להצהיר על אינדיוידואליזם עד מחר, אבל כן, נחמד לי לראות שהמקומות הראשונים ברשימה יושבים בנגן הדיגיטלי שלי.

ההפתעה היתה במקום החמישי. אלבום חדש לג'ון מלנקמפ, מסוג האנשים שאתה מופתע לגלות שהם עוד בחיים. מלנקמפ התחיל את הקריירה עם שם הבמה ג'ון קוגר – צעד שלטענתו נכפה עליו על ידי המנהל הראשון שלו. בהמשך הוא הוסיף את השם המקורי, הסתובב תקופה מסוימת עם צמד שמות משפחה כאילו היה אשתו של גנרל ישראלי ידוע, ולבסוף חזר לשורשים ולמלנקמפ.

כל קרטועי השמות האלה היו סמליים למדי לאור מצבה של הקריירה של מלנקמפ. הוא הוציא אלבום ראשון שכשל ונזרק מחברת התקליטים. אחר כך הוציא אלבומים שהצליחו באופן סביר, אבל תיעב אותם. ב-1982 הוא הוציא סוף סוף אלבום שגם הוא חיבב. בערך. בראיון שנתיים אחרי הוא הודה שבתקליט היו רק 3 שירים ממש טובים. אבל מכאן והלאה הצליל שלו כבר התקבע על משהו שנשמע כמו האחיין הלא מוערך של ברוס ספרינגסטין.

לא שזה רע. היו לאיש כמה שירים לא רעים בכלל, ומודעות חברתית מעוררת הערכה. אבל די מזמן שכחתי ממנו, עד לרשימה של הרולינג סטון. לאלבום קוראים love, death, love and freedom, והוא מלנכולי, נעים ומצוין. ומאוד מתאים לחורף, בדקות הספורות שיש פה כזה. שווה בדיקה.