אל תשברו לי את הדיסטנס
יש אנשים שהופכים לחברים הכי טובים של הבוס שלהם. שלא לדבר על כל אלה שקונים את עניין מקום העבודה כתחליף משפחה. רבאק, אמא שלכם מקסימום תבריז מבייביסיטר לילדים, אבל אין מצב שהיא תפטר אתכם כי התוצאות של הרבעון לא היו משהו. כלל אצבע – חתמת על מסמך שנוגע לאבטחה ומחשבים? אל תצפה לארוחות משפחתיות ותמיכה ללא תנאי.
תמיד הייתה לי בעיה עם העניין הזה, משני הצדדים. להיות חבר טוב מדי של האנשים שניהלתי, או להתקרב יותר מדי לבוס. היו ויש חריגים כמובן. איך אפשר בלי חריגה מהכלל. וכמו בדרך כלל, איכשהו דווקא כשסוטים מדרך הישר זה מתפוצץ יפה יפה בפרצוף. אבל באופן עקרוני זה בעייתי לי, להיות חבר טוב של מישהי שמחר יכולה להעיף אותי לשתות ערק על הספה בבית, או של מישהו שמחרתיים אצטרך לקצץ.
כשהייתי בטירונות לא הצלחתי להבין את עניין שבירת הדיסטנס. הבנתי למה צריך משמעת. כשרוצים שמישהו יקפוץ ממטוס, או ירוץ אל מול כדורים שורקים (או סתם יבזבז 3 שנים על עבודה פקידותית והמון אבטלה סמויה) – צריך להעביר אותו רובוטיזציה. הוא צריך לפעול בלי לחשוב יותר מדי. איזו מחיקת אישיות קטנה. המדים האחידים עוזרים, המשמעת גם. אני באמת מבין את זה. אבל זה לא אומר שאני צריך לחבב את זה.
בסוף הטירונות הגיע הרגע שבו האנשים שעד עכשיו מיררו את חיי החליטו פתאום שאנחנו בעצם חברים. זה הוציא אותי מדעתי. אתמול שלחתם אותי לרוץ עד לעמוד התאורה בזמן בלתי סביר לגמרי ובשעות לא ממש נוחות, צעקתם עלי, השפלתם אותי – ועכשיו אנחנו אחוקים? ואל תגידו לי שעושים את זה לכולם. כמו שאמר יוסריאן ב"מלכוד 22" למפקד שלו, מה זה משנה אם הגרמנים יורים נ"מ על כולם. מבחינתו הם מנסים להרוג אותו.
ישבתי בצד. זה ילדותי, אני יודע. קצת מפגר. אבל לא הייתי מוכן לשחק את המשחק הספציפי הזה. לא אהבתי את האנשים האלה. ולא היה אכפת לי שהם טרטרו אותי רק כי זה התפקיד שלהם. מילאו פקודות, בקיצור, מצלצל קצת מוכר. אני לא התכוונתי להפוך להיות פתאום "חבר" של מישהו שעשה לי רע. חברים שלא מרגישים צורך להעמיד אותי בשלשות יש לי מספיק.
עכשיו אני מוצא את עצמי שותה עם מישהי שנאלצתי לפטר. זה שהיא מקבלת את זה חצי בהבנה, ולא מנסה לגרום לי נזקים, מקל מצד אחד, אבל מעצים רגשות אשמה מיותרים מצד שני. מוזר, אבל עובד איכשהו. לא שזה אמור לסמן הקלות בכללים לעתיד. לא צריך להתחבר עם עובדים או בוסים, לא צריך לשבור מרחק עם אנשים שמרעים לך. גם אם הם רק שיחקו את המשחק לפי הכללים שלהם.
2 תגובות ל-“אל תשברו לי את הדיסטנס”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
| פריבילג אבל אופטימי… על אופטימיות זהירה | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הדגל ואני: זה מורכב | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הכל עוד אפשרי | |
 | noamres על הדגל ואני: זה מורכב |
 | espressocup על הדגל ואני: זה מורכב |
יותר מדי סרטים 
בתור מי שיש לו השכלה הוליוודית רחבה, ציפיתי שתדע: היא מנסה להדביק אותך באיידס
טוב שציינת שיש יוצאים מן הכלל. לפעמים זה לא באמת בשליטתך – מישהו ממש מוצא חן בעיניך, יש לכם את אותו ראש, מגניב לכם לדבר. אז מה, תישאר בדיסטנס רק כי צריך? זה יכול לעבוד חודש, חודשיים, שנה. לא יותר מזה.
חוצמזה, על בשרי אני אעיד שחברות בין עובד לבוס היא מאד מסובכת ומאד קשה לשני הצדדים, גם אם אין פיטורים ברקע, בעיקר בגלל הסביבה שלא רואה דברים כאלה בעין יפה. אבל אם היא באמת זה, כלומר חברות, היא שווה את כל האיכס.