הבנת הנקרא ואמא שלי

אחרי שהפוסט הקודם גרם לאמא שלי להתקשר ולתהות אם פיטרו אותי, חשבתי על העניין הזה של שליטה במילים. היא צדקה, אמא. פספסתי י' במילה די משמעותית, ואפשר היה להסיק שאכן אני נטול עבודה. למה היא חשבה שדבר כזה ייוודע לה באמצעות פוסט? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.

יש פער גדול ביחס שלי לכתיבה בבלוג, לכתיבה עיתונאית, ולעריכה. כעורך אני קנאי לטקסט כמה שיותר בהיר ומובן. מעצבנת אותי כתיבה אליטיסטית במדיום שאמור לפנות לכמה שיותר אנשים. כשבמגזין שבועי גדול בעיתון של המדינה כותבים שם שרק כמה מאות תל אביבים מכירים, זה רע. ככותב זה כבר משהו אחר, לפעמים אני כותב משהו שכעורך הייתי מעיף. זווית הראייה מצטמצמת, הקשר לטקסט אחר – רגשי, קרוב – והידיעה שיש עורך שיעבור על הטקסט אחר כך מסירה ממני אחריות.

ובבלוג? כאן כבר יש קונפליקט. מצד אחד, זה הבלוג שלי, אני אמור להיות מסוגל לכתוב כאן מה ואיך שבא לי. רק שזו כמובן שטות גמורה. אני יודע מי קורא את הבלוג, ואני סופג ריקושטים. אמא שחושדת שתכף משליכים אותי לרחוב, או דואגת לנכד שלה פתאום, ידידות שתוהות עם הפוסטים מכילים מסרים סמויים לאקסיות, אקסיות שמתלוננות על פוסטים שבכלל לא קשורים אליהן, עובדים שתוהים אם העלבון בפוסט האחרון מכוון אליהם, וכו'. מעייף.

מצד שני הנסיונות לכתוב בלוג בשם בדוי כמעט אף פעם לא צלחו. בעיית זהות שכזו.

יש בעיה עם העניין הזה, של טקסט כתוב. תמיד חשבתי שאני כותב טוב. העדפתי לפלרטט בסמסים, לריב במיילים, לנהל שיחות ארוכות ורבות משמעות במסנג'ר. יש לזה לא מעט יתרונות, לכאורה. זה נשלט. אתה יכול לערוך את עצמך, לעצב את המסר, להדק אותו בקצוות, לארוז אותו בדיוק איך שאתה רוצה. וככה לדאוג שהצד השני יקלוט בדיוק מה שאתה רוצה שהוא יקלוט.

שזו כמובן שטות גמורה. באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי הצמידו לי מאמן אישי, קואוץ' לניהול וכל זה. בניגוד לציפיות הוא היה מצוין. אחרי שסיפרתי לו על מריבת מיילים עם קולגה כלבתית במיוחד הוא התפוצץ. מה פתאום לריב במיילים? תרים אליה טלפון ישר, או תיכנס למשרד שלה ותצעק. וזה עבד, כמובן. ולא למדתי את הלקח, כמובן. או לפחות לא עד הסוף.

כל האריזה והעריכה של המסר מאוד נחמדות. רק שאין שפת גוף, טון ואינטונציה, ואין שום שליטה על מה הצד השני קולט. זו אשליה של שליטה. זה פשוט יותר נוח, לי, להתחבא מאחורי הטקסט. אבל זה פתח לצרות. לעלבונות צורבים, סתם אי הבנות בגלל ניסוח או בגלל בעיות טכנולוגיות. בשלב מסוים צריך לעבור לדבר, עדיף פנים אל פנים. אין ברירה. ולכן: אם יפטרו אותי, אמא, אני ארים טלפון לפני שאשב לכתוב את הפוסט. מבטיח.