אם כבר למות, אז ככה
המונח החם של אתמול הוא אש ידידותית. עוד ביטוי חצי אורווליאני שמנפיקה המציאות המופלאה שלנו. מכבסת מילים על מטבעות שייצרה כבר סיכול ממוקד, צריבה תודעתית ועוד באז וורדס מעולות. כאן אני מניח שמדובר בסך הכל בעיברות של friendly fire, גיור של המכבסה האנגלית. וכבר יש הומור שחור, על צה"ל הכל כך יעיל עד שהוא מוריד בעזה כל דבר שזז – מחבלים, ילדים, חיילים.
כשהקשבתי בטעות לרדיו, בין דיסק לדיסק אסקפיסטי אחר, נפלתי על דיון בין רזי ברקאי לאורי אור על העסק ביש הזה, חיילים שחוטפים אותה מקולגות שלהם במקום מהאויב. הסוגיה הייתה האם למשפחות קשה יותר, כי הבן נהרג לא מאש האויב, אלא בגלל תקלה שכזו. זיהוי לא נכון. זו שאלה לא פשוטה. לכאורה מת הוא מת הוא מת. אבל העניין הוא במי שנשאר מאחור, וצריך לחיות. לבנות איזשהו סיפור, תובנות, הצדקות, שיאפשרו המשך חיים שפויים.
אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור. אמא של אחותי נפטרה בגלל סיבוך אחרי הלידה. אבא של ידידה טובה שלי נהרג בתאונת דרכים, כשהייתה בת שנה וחצי בערך – בגיל בו אני הייתי כשהתייתמתי. ועכשיו נשאלת השאלה האם יש באמת הבדל. זו שאלה שהטרידה ומטרידה אותי לא מעט. אני סבור שכן. גם למתים יש סטטוס, אבל חשוב מזה – יש כאן עניין של סיבה. הנה אחד הדברים הבודדים שאני זוכר מהתואר הראשון בתקשורת: אנשים לא מסוגלים להתמודד עם כאוס. הם צריכים סיבה. הם צריכים להאמין שיש סדר, שהדברים בנויים כנראטיב כלשהו, ולא כרצף אירועים נטולי הקשר והיגיון.
מלחמה היא חתיכת סיבה. אבא מת כי הוא היה פטריוט בימים שלא התלווה למילה הזו ניחוח פשיסטי. כי הייתה מלחמת אין ברירה והוא הגן על הארץ. או אולי בגלל פשלה קולוסאלית של הדרג המדיני והצבאי. אבל הייתה סיבה. יש מדליה. יש טקסים. משהו להיצמד אליו. לפעמים גם לכעוס עליו – על הבחירה שעשה, על סולם הערכים שלו. אבא של אורלי מת בגלל עיתוי אומלל, אולי בגלל נהיגה גרועה של מישהו. למה אפשר להיצמד כאן? על מה אפשר לכעוס? איך אפשר למצוא סיבה שתמנע מרירות, תחושת חוסר צדק קוסמי ושרירותי? אין לי מושג.
אני לא יודע מה עובר על המשפחות של החיילים שמתו מאש כוחותינו. אם זה כואב יותר או פחות. אני לא יודע אם אפשר בכלל למדוד את עומק תהומות הייאוש והכאב שמוות בטרם עת גורם. סיבה או לא, זה מצלק לכל החיים. לא נרפא אף פעם באמת. אבל אולי, רק אולי, מוות בקרב מספק איזו נחמה קטנה, זעירה. נחמה שמוות מאותה אש ידידותית ארורה, מונע.
אני מניח שזה קשור גם לאופי ולנסיבות החיים של הנותרים מאחור. אבל איכשהו, בשורה התחתונה, אני מוצא את עצמי כואב יותר על ההורים של הנופלים מסיבות כאלה. אש כוחותינו, תאונה מטופשת בדרך חזרה מהחזית, המשך מיותר של עוד יום יומיים במלחמה כושלת. אני מניח שזה קשור למטען האישי שלי. לצורך שלי לעשות סדר בתוהו ובוהו של החיים. אבל ככה זה. עצוב לי עליהם יותר.
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
אבא שלי מת משילוב של מחלה ורשלנות רופאים. אני הייתי מעדיפה שימות בתאונת דרכים.
ככה הוא לא היה סובל חודשים ומתענה חודשים ארוכים,וככה לא הייתי נשארת ביסורי מצפון שלא עשיתי הכל על מנת להציל אותו.
זה אולי הירואי שאבא מת במלחמה, אבל בבית, בתוך עצמך הכאב לא פוחת כי הוא היה גיבור.
תודה
דילמה לא פשוטה. וכרגיל אצלך, נעם, אתה מצליח לשרטט את המילים כמו צייר המשוטט עם מכחול על גבי הקנבס.
יש טקסט
מפורשות אם כבר למות אז ככה…ואני היתכוונתי כמובן בעיקר לכותרת
תקראי שוב: אני מתייחס בדיוק לזה, לאנשים שנשארים מאחור, לכאב שלהם, ואיך הוא מושפע מנסיבות המוות. אני גם לא כותב בשום מקום שמוות זו אפשרות מועדפת. פשוט חלק מהמציאות.
עניין של הבנת הנקרא.
ואני רק יכולה לספר שבגדוד שלי היה מ"פ מבריק, מקסים, מצחיק. ספי שאומן קראו לו. וספי קיבל צל"ש ביום כיפור. הוא היה מאלו ששרדו בקושי את המלחמה ההיא שאבא שלך לא זכה. ספי אמנם נפצע אבל חזר בשלום ואני אפילו הספקתי להכיר אותו ולהתאהב בו כמו כולם.
בלבנון הוא היה מג"ד 196 (גדוד הקק"ש) שנלחם נגד 532 (גדוד הקמ"ט) ובחילופי האש ביניהם הוא נהרג.
הידיעה על מותו היתה איומה. עד היום אני זוכרת ונזכרת בכל מיני סיטואציות בדברים שאמר ועשה וזה כואב. איכשהו את העובדה שנהרג מאש כוחותינו אני לא ממש זוכרת. רק יודעת שהוא איננו וכמה כולנו מפסידים מהיעדרו.
אבל אני לא אשתו ולא אחותו ולא הוריו.
הורי ניספו בשואה, למעשה כול משפחתי. גיסתי שכלה את בנה במלחמה. שכנה שלי איבדה בן בשיעור התעמלות. האם זה כואב יותר או פחות? האם זה נותן להם מקום היררכי טוב מכובד יותר? מצטערת. מי שמת כבר לא נמצא באף מקום, רק מי שחיים נשארים עם הכאב והצער והיגון.
אוברייטד
אולי כדאי לחיות? מה דעתך אם כבר?