סימני קריאה

אחרי הגירושים הלכתי ועשיתי קעקוע. עשיתי את זה מהר, לפני שיהיה לי זמן לחשוב יותר מדי. כלומר, החלטתי והלכתי למקום הספציפי שהמליצו לי עליו די מהר. אחר כך עמדתי חצי שעה בלי חולצה, כשמקעקע הרוסי והבחורה שבאה איתי מחכים בסבלנות עד שאחליט אם אני משתפן, או הולך על המחט.

אחר כך שלחתי תמונה של היצירה החדשה על זרוע ימין לאחי הקטן, דרך המסנג'ר. הילד גר בניו יורק, ואני מת עליו, על הנקניק הציני הקטן. אחרי כמה שניות הוא כתב לי: "תזכיר לי בן כמה אתה"? התשובה היתה משהו בנוסח "בגיל שבו אני כבר לא חושב שאני יודע הכל".

זה לא שייך רק לגיל. אבל זה בהחלט פקטור. אנשים שמדברים עם סימני קריאה. אנשים שיודעים לומר איך יתנהגו בכל סיטואציה, שיש להם מערכת חוקים וכללים שאיתה הם מסדרים את העולם מסביבם, או שהולכים לקיצוניות השנייה – אין שום מאפיין משותף, הכל כאוטי, אמורפי. אנשים שחיים בסרט שלא היה אכפת לי לצפות בו. מהצד.

מהתקופה הרחוקה ולא ארוכה שלי כאופנוען אני זוכר את הלקח הזה: הדברים הופכים למסוכנים באמת בשלב שבו אתה חושב שאתה כבר שולט בדו גלגלי הזה בין הרגליים שלך. כשהפחד והזהירות הראשוניים עוברים. הם יחזרו במידה מתונה יותר אחרי שתלמד בדרך הקשה שאתה עוד לא באמת יודע הכל, שטרם פיענחת את כל רזי הרכיבה. אני זוכר את הלקח גם מתקופת הגירושים. את הגילוי שאתה מגיב אחרת לגמרי ממה שחשבת, כשמגיע רגע האמת. שאולי אתה לא באמת מכיר את עצמך. הביטחון המופרז הזה נגמר במפגש לא נעים עם קרקע קשה. כנראה שרק ככה לומדים.