רגע עם דודלי ב-2009
הדי.וי.די שכב אצלי כמה וכמה שבועות עד שבניסיון להפיג שעמום ילדים קראתי את הניילון והכנסתי אותו למערכת. התערבתי עם עצמי כמה זמן הילדים ישרדו מול השריד הארכיאולוגי בשחור לבן. כמו ברוב המכריע של ההתערבויות שלי (זוכר את שתי הבירות, מעין) הפסדתי.
נגה פרשה אחרי חצי פרק, אבל תומר נשאר לאורך 6 פרקים רצופים, מרותק. כל התאוריות שלי על הקצב שהשתנה, על עניין הצבע, התבררו כלא נכונות. הקסם עובד. משהו בשפה אולי, משהו בדמויות, בתמימות. אין לי מושג.
מה שכן, הוא לא הצליח להבין את נושא ה"אפור-לבן" כמו שהוא כינה את זה. אז מה, הוא שאל, לא היו עיניים בצבע תכלת? ומה היה הצבע של הכיסאות? הטלוויזיה מבחינתו מייצגת את המציאות. כנראה שכאבא היה ילד העניינים היו הרבה פחות צבעוניים.
את נגה הטרידה הצרכנות הגרועה שלנו. הנכונות העדרית שלנו לקבל את רוע הגזירה. "לא הפריע לכם שאין צבע? לא אמרתם כלום?" חקרה צ'ה גווארה של תקשורת ההמונים.
האמת שלא. זה נראה טבעי לגמרי, אז, בתקופה אחרת לגמרי. תקופה שבחורה שמתלבשת כמו בן וגרה עם איש מבוגר, בודד ומשופם, איכשהו שרדה אותה. רגע ודודלי, מתברר רלוונטיים לגמרי גם היום. בלי צבע.
3 תגובות ל-“רגע עם דודלי ב-2009”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
אותי הקסים השיר בו דודלי מדגים ניסוחים אלטנרטיבים
"אפשר לומר אתו דבר בכל מיני מילים"
לתקן "אני רוצה" ל"את חפצה" נראה כל כך תמים בעידן ה"בא לי!!!"
די-וי-די של שירי הפסטיבלים. גם שם, חלק גדול בשחור לבן, העמדות פרימיטיביות וכו', ובכל זאת, הילדה היתה מרותקת לשירים.
אחח, מה שהיה לנו ולא ידענו 🙂
אין לי מושג בני כמה הם, אבל אולי זה קשור להבדלים בתגובות?
בחדשות אתמול הראו אמא שמאוכזבת מזה שהבת שלה לא נהנתה מתכניות השחור-לבן של ילדותה. הילדה היתה בת 11-12, רגע עם דודלי יותר הולם את גילאי 4-6. (וזה לא סותר, כמובן, את עניין הטעם האישי ואת זה שבהחלט יש ילדים "עכשוויים" שלא יאהבו את זה, ואחרים שכן).
וטוב עשו שהעבירו את תוכניות המופת של פעם לדיוידי בכל מקרה.