ליברמן של השפה, או אתה לא תגיד לי איך לדבר
בתוכנית החדשה של ירון לונדון על העברית הוא עומד מול תא (לוקר?) בבית ספר תיכון. על דלת הפח של התא כתוב XD. הוא לא מבין מה זה. תיכוניסט אומר לו שזה כמו סמיילי, ולונדון לא קולט. הוא מחפש את המשמעות בצליל, ולא מבין שהיא בצורה, תולדה של המסנג'ר וה-icq.
זה נראה אידיוטי? תבדקו את עצמכם. כולנו משבשים את השפה בכוונה, כחלק מסלנג, מדיבור שנשמע לנו מגניב יותר. מה שנשמע לנו טוב עובר. מה שלא, גורם לעיקום אף. בלי כללים של ממש. אני הוא החוק, בטח יש סרט ויג'ילנטיז משנות ה-70 בשם הזה.
אני מכיר אנשים שמחברים מילים בהתכתבות (מנשמע למשל, די נפוץ), אבל מתפוצצים מזעם קדוש כשאתה כותב משהו באופן שלא נראה להם. אני מכיר אנשים שכותבים או אומרים פון והום במקום טלפון ובית. זה מוציא אותי מדעתי. למה? ככה.
השפה העברית מבולבלת. מאיר שלו מנתח את זה יפה: מדובר באנומליה היסטורית. שפה שהייתה קפואה 2000 שנה. עכשיו היא עוברת תוך כמה עשורים תהליכים ששפות אחרות עברו במשך מאות ואלפי שנים. וזה כואב. בסוף התהליך, היא תתפצל לשפה מודרנית ושפה קלאסית. הנכדים שלי כבר לא יהיו מסוגלים להבין את התנ"ך כמעט.
זה לא בהכרח רע. זה טבעי. שפה מבוססת על תרבות, על טכנולוגיה, על חיי היום יום. כשמי שכתב את ספר ישעיהו השתמש ב"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", הוא התבסס מן הסתם על היום יום של תקופתו. אנשים נהגו לרכוש שוורים, ולא חולצות ב-tnt, ואחת ממטלות הבית הייתה למלא את האבוס בשביל החמור המשפחתי. היום זה לא רלוונטי. ברור שנחפש חלופות. ושמושגים ישנים, מילים לא מתאימות, ייעלמו. עצוב – אבל בלתי נמנע, ונכון במידה מסוימת.
בינתיים יש בעיקר תוהו ובוהו לשוני. שלל השפעות מכל הכיוונים, ואנשים מעצבנים שמטיפים איך לומר מה, כשלא פעם הם עצמם לוקים בפגמים שעליהם הם כל כך זועמים. גם אני, שמציק לילדים שלי שידברו נכון, ואחר כך משבץ ביטויים באנגלית וסתם טעויות במשפט. אבל זו כבר בעיה שלהם. XD.
9 תגובות ל-“ליברמן של השפה, או אתה לא תגיד לי איך לדבר”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
| פריבילג אבל אופטימי… על אופטימיות זהירה | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הדגל ואני: זה מורכב | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הכל עוד אפשרי | |
 | noamres על הדגל ואני: זה מורכב |
 | espressocup על הדגל ואני: זה מורכב |
יותר מדי סרטים 
דפנה לוי כתבה: "סוד גלוי הוא שאחוז הילדים המתקשים בהבנת ספר הספרים הוא עצום"
ואני אומר: סוד גלוי הוא שאחוז הילדים המתקשים בהבנת ספר הוא עצום. כל ספר.
הם לא יודעים לקרוא, לא יודעים להתנסח, דלי לשון ודלי הבעה ונראה לי שלאיש מבין הפוליטיקאים והאחראים על החינוך בישראל זה לא איכפת.
העיקר שיספקו את הישרדות 3 והאח הגדול 2
לא יודעת על איזה בית ספר בורגני את מדברת, אבל אני יכולה להכיר לך עשרות ילדים לבתים בורגנים כבדים בכסף ובאמצעים שהם עילגים, בורים, שטוחים במחשבה וביכולת התנסחות המחשבות השטוחות שלהם, והם מביאים את זה מהבית.
ולעומת זאת אני יכולה להראות ולהכיר לך ילדים שמגיעים מפיגור סביבתי נורא, שהם סקרנים ואוטודידקטים וקוראים הרבה יותר מאותם ילדי עשירים שלא פותחים שום דבר כתוב לבד מאס אמ אסים.
ולא כ"כ עם הדוגמא שהביאה אשתו. עילגות השפה, עוני הלשון ודלות הדיבור הן רעה חולה שבה לוקים רבדים חברתיים רבים (ללא קשר למעמד סוציואקונומי) – אני נתקלת לדאבון בהרבה מאד אנשים נהדרים – רופאים, עו"ד, פסיכולוגים, פקידים, מורי נהיגה, נהגי מוניות, יועצות יופי וכו' שמלהגים ומשתמשים בביטויים רדודים שאינם נהירים להם כלל.
נעם, נדמה לי שאתה אופטימי מדי בחששך שדור הנכדים לא יבין את התנ"ך. סוד גלוי הוא שאחוז הילדים המתקשים בהבנת ספר הספרים הוא עצום. אם איני טועה מדובר באחוזים גבוהים (70 – 80 אחוז).
תנוח דעתך – דור הבוסטרים לא מצליח להבין גם לא מעט מהביטויים של תמר לזר בורשטיין בסדרת קופיקו (במהדורות שיצאו בשנות ה-70).
כמו שנאמר שם בסדרה של לונדון, שבמקום תקשורת ישנם חילופי נהמות כאילו היינו קופי אדם…
אני מודה שלאתמיד קל להסתגל לשינויים המהירים בשפה, בעיקר כשחלקם נולדים מתוך בורות או עצלות בהגייה – אבל זה בלתי נמנע ויש לזה לפעמים גם חן גדול, כשתחליפי סלנג נהדרים מסתננים לשפה התקנית למשל
הכאב הגדול הוא על הדלות, על העלמם של גוונים וגווני גוונים שמותירים בפיהם של הרבה אנשים שפה שאינה מאפשרת ביטוי מורכב. והשפה, אני מאמינה, מעצבת את המחשבה.
העסקתה של יונית לוי כמגישת חדשות. הציבור שאינו מסוגל לעקוב אחר המשפטים היוצאים מפיה מתלונן כבר זמן רב וכעת מגיעה העצומה. אילו הייתי מקבלת את העצומה במייל כדי לחתום עליה, הייתי עושה זאת ומייד.
בבית הספר הבורגני הם קוראים גם אנגלית. עברית היא שפת האם של רוב מוחץ מהתלמידים בבית הספר.
יש להם שפה עשירה שמחממת לי את הלב, ידע עולם שיכול להכניס כמה חברי כנסת לכיס הקטן ותפישה מבריקה. בפעם הראשונה שפגשתי בהם חשבתי שאני נופלת מהכיסא, כי באופן אוטומטי השוויתי אותם לתלמידיי האחרים, מבית הספר המצוקתי והדכאני, שם אלימות היא שפה שגורה לא פחות מעברית או ערבית.
האם הילדים מבית הספר השני קוראים גם באנגלית או רק באנגלית?
ילדים שמבקשים מאבאמא ((-:) חתול או כלב או דג, צריכים לקבל אחריות על האכלה, ניקון של הארגז, הוצאה לטיול ברחוב וכו'. אז לא ממלאים אבוס לשור, אבל בהחלט דואגים לחיות המחמד המבויתות.
בעניין השפה, זה מאוד תלוי מה קורה בבית. אני מלמדת בשני בתי ספר, שבעיניי הם שני קצוות של החברה הישראלית – אחד מצוקתי להחריד עם אוכלוסייה מבית סוציואקונומי נמוך לגמרי, והשני עם ילדים שבאים מבתים בורגניים לחלוטין. בראשון אני נתקלת בתלמידים בכיתה ו' שעוד לא יודעים לכתוב פיסקה אחת בגלל שיטות לימוד עקומות לאללה, מנגנוני דיכוי אכזריים ושיטתיים. בבית ספר השני הילדים קוראים ספרים באנגלית כבר בכיתה ה'.
שפה אינה מבוססת רק על טכנולוגיה או תרבות, כי אם, בין היתר, על עידוד קריאה ואהבת הקריאה, וכן על מה שילדים רואים בבית. אבא או אמא מחזיקים ספר בסמוך למיטה? האם הם מקריאים לילדיהםם ספרים לפני השינה? אני רואה הבדל רציני בין שתי קבוצות הילדים שאני עובדת איתם. בראשונה יש לי תלמידים שמעולם לא הקריאו להם סיפור לפני השינה. )X
אבל לא ברור אם יבינו את הספרות העברית של המאה ה-20 – ואני לא מדבר על עגנון אלא על עמוס עוז נניח. אולי אפילו חלק מהבלוג שלך יהיה מסובך.