זה רק עושה קולות של ברווז

הייתי אתמול בהופעה. לבונטין, זמר שמעולם לא שמעתי עליו, אבל מתברר שלא מעט אנשים סביבי כן. קוב, קוראים לו. זמר בלילה, עורך דין ביום. וטוב שכך. כלומר שיש לו מקצוע מכניס ביד.

לפני ההופעה אמרו לי שהוא נשמע כמו ברי סחרוף לעניים. לא מדויק, הקול שלו דווקא לא הזכיר לי את סחרוף. האולם היה מאוכלס בדלילות כמעט מביכה. מה שלא הפריע לקוב כשעלה על הבמה במעיל עור, עם פוזת רוקר, גיטריסט, בסיסט, בלורית ומתופף. נראה היה שהוא רגיל, כבר משלים עם מיעוט האנשים. אפילו מחזיק בארסנל בדיחות בהתאם. ונראה גם שהוא נהנה עד מאוד, מלהופיע, מהפוזה, מהכל.

אחרי חצי הופעה (קצרה) בערך הבנתי מה לא בסדר. עד אז תהיתי למה האיש נכשל. זה לא שהוא היה רע. המוזיקה היתה רוק די בועט, הקול שלו היה בסדר, המילים בסדר, הוא נראה לא רע, הייתה לו כריזמה סבירה ודיאלוג עם הקהל. אז למה הוא לא ואחרים כן? ואז הבנתי. כי הוא גנרי. כמו תרופה גנרית, כזו שהיא חיקוי של מותג או תרופה מקורית? גם קוב הוא מין גלולה לבנבנה נטולת ייחוד. הוא עושה רעש של כוכב רוק. כשהוא מדבר על פוליטיקה שפת הגוף והאינטונציה מרמזות על חתרנות ופרובוקציה. אבל התוכן גנרי. סתמי. לא שום דבר שלא שמענו קודם.

וכך גם המוזיקה, והמילים. שום דבר שהוא טוב במיוחד, או רע במיוחד, או שונה. סטנדרטי. אין עוגן, אין משהו להיאחז בו, שיישאר בזיכרון. שיבדל אותו מדברים אחרים. שורה שנשארת בראש, צליל, ריף גיטרה, מניירה מעצבנת, משהו.

לא שזה מפריע לו, ובמובן הזה כמעט קינאתי בו. ברור לחלוטין שלאיש לא אכפת, שהוא באמת נהנה, שהוא בטוח שהוא לא מצליח כי הוא לא מיינסטרימי מספיק. אחלה בשבילו. והאמת – לא נורא בשבילי. רק שדקה אחרי ההופעה, כל מה שהצלחתי לזכור זה איך נראה מעיל העור שלו.

כמה דקות אחרי, בבר לא רחוק, קיפץ צמד ראפרים חובב ושר. הם לא היו מהוקצעים במיוחד. אבל משום מה, אני עוד שומע בראש את הפזמון. לך תבין.