"פרצו לי לדירה, אתה חייב לבוא"
היא בדרך כלל היסטרית, וחשבתי שזה המקרה גם הפעם. בסביבות 21.00 היא התקשרה, מספרת שפרצו לה לדירה. או ככה לפחות היא חושבת. היא ניסתה לפתוח את הדלת וגילתה שהיא חסומה מבפנים על ידי טלוויזיה ישנה שעמדה במסדרון הכניסה. מכיוון שהיא לא זכרה את עצמה חוסמת את הדלת מבפנים אחרי צאתה לעבודה, היא הניחה שמדובר בפורץ. ונמלטה למטה לרחוב.
אנחנו חברים עוד מהתיכון, מכירים שנים. תפסתי מונית והגעתי. היא אפילו לא הסכימה להתקרב לדלת הכניסה לבניין. עליתי למעלה. הדירה היתה הפוכה לגמרי, אבל המחשב והטלוויזיה נשארו במקום. כנראה חיפשו מזומן, סכום מספיק בשביל מנה. המשטרה הגיעה מהר, השוטרים היו אדיבים. הם לא הופתעו. הבניין מוקף פיגומים. משפצים. יותר טוב מסולם, מדרגות לגן עדן, כמו שהיא אמרה. היא ארזה תיק קטן ובאה לישון אצלי, במיטה של תומר. לא מסוגלת לחשוב אפילו על לישון שוב בדירה שלה.
האופנוע האחרון שלי נגנב. ירדתי בוקר אחד למטה, ובמקום שהוא עמד, מחובר בשרשרת לעמוד חשמל, היה קטנוע. לרגע תהיתי אם מדובר במטמורפוזה או כישוף. אחרי כך התחילה פרוצדורת המשטרה וחברת הביטוח. אני זוכר את התחושה הכואבת של העלבון, של חילול הפרטיות. אני מניח שככה היא הרגישה אתמול, אבל בעצמה גדולה פי 7. מישהו שנכנס לדירה שלך, מחטט לך בחפצים, איש זר עם כוונות רעות. עושה חשק למקלחת.
לפני כמה שנים הייתי עם נגה בגינת מאיר. הבאנו תיק וארזנו בתוכו מצרכים חיוניים, למשל קורנפלקס בשקית. בשלב מסוים היא רצתה לאכול. ניגשתי לספסל וגילית שהתיק פתוח, והקורנפלקס איננו.
נגה זעמה. היא דרשה שאחקור את כל האבות בגינה. היא תהתה אם הציפורים עשו את זה. ואז נחתה עליה ההארה: אותו איש שגנב לאבא פעם את האופנוע, הוא האשם. הסטוקר של משפחת רשף, הנמסיס, פרופסור מוריארטי חובב דו גלגליים וממתקים. אופנוע, דירה או תיק עם לוגו של מותג ילדים כלשהו, זה לא משנה. קשה להתמודד עם דריכה ברגל גסה של זר בטריטוריה הפרטית שלנו.
4 תגובות ל-“"פרצו לי לדירה, אתה חייב לבוא"”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
| פריבילג אבל אופטימי… על אופטימיות זהירה | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הדגל ואני: זה מורכב | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הכל עוד אפשרי | |
 | noamres על הדגל ואני: זה מורכב |
 | espressocup על הדגל ואני: זה מורכב |
יותר מדי סרטים 
עברתי חוויה (טראומה) דומה לפני כמה שנים, וקריאת הפוסט החזירה לי לרגע, תודה לאל, את התחושה הנוראית הזו. גרתי אז עם מי שהיה בן זוגי דאז, ורק חזרנו מחו"ל באותו אחה"צ, וקבלת הפנים שזכינו לה שהתעוררנו בבוקר הייתה שמישהו ממש נהנה מכל מה שקניתי בדיוטי פרי ועוד הרבה דברים שאהבנו…
התחושה שהרגשתי הייתה מאוד קרובה לאונס, לא שחוויתי כזה תודה לאל, אבל התחושה הזו שניכנסים אליך למקום הכי פרטי ומוגן שלך מערערת ברמות שקשה להסביר. במיוחד הידיעה שהיית שם שזה קרה, שיכולת להתעורר ולהיתקל במנוול/ים.. נורא.
אני זוכרת שניקיתי אח"כ את הבית כאילו לטהרו ממגיפה קשה ומדבקת, וחודשים אחר כך (כן, חודשים!) לא הייתי מסוגלת להעביר שם את הערב לבד. בגלל שבן זוגי עסק בעבודה שדרשה ממנו לחזור לעיתים מאוחר הביתה, הייתה תורנות "בייביסיטר" קבועה על מנת שאוכל להיות בבית שלי, מבצרי, גם בשעות הערב.
הנחמה היחידה, כי כל השאר באמת טראומתי, היה שהספקתי לשים את כל סרטי הצילום, 20 + במספר(טוב, זה היה בתחילת עידן הדיגיטליות והיה לי קשה להיפרד מהתחושה המרגשת של לראות את התמונות בפעם הראשונה רק ימים אחרי שצולמו..) לפיתוח מיד עם חזרתנו. לפעמים אני מברכת את חוסר היכולת שלי לדחות סיפוקים..
(אגב, גם המצלמה נגנבה ועימה הסרט האחרון שלעולם לא אזכה לראות את התמונות שנצרבו בו..למרות חיפושיי הבלתי נלאים בשוק הפשפשים).
על מנת לנחם, אם כי אני יכולה להבין שעכשיו זה נראה רחוק.. רק ד"ר זמן, כמו בהרבה מקרים לא נעימים בחיים, עושה את עבודת ההחלמה.
שיהיה שקט שלו ובטוח.
לי מעולם לא גנבו כלום. ממש כלום. לדעתי זה מוכיח שלכל אדם אחד יש גנב אחד ולי עדיין לא מונה אף גנב.
במיוחד הסיפור עם הקורנפלקס.
ממני גנבו כל הרבה תיקים בטיולים, ומכשירי חשמל, ופרצו לדירה וגם סתם מטריות בבתי קפה שכבר פיתחתי בעל כורחי ובניגוד לאופיי פילוסופיה של לט גו.
לא חשבתי על להאשים גנב אחד בכל אלו – שזה הופך את החיים לסיפור פי אלף יותר מעניין!
לנו גנבו לפני מספר ימים את הספה שהחלפנו. בדיוק כשהגיע מישהו שרצה אותה. יצא שלא נפרדתי ממנה כמו שצריך.
http://www.notes.co.il/michal/53547.asp