ההיגיון הפשוט של לא לקחת שבויים
זה כל כך הגיוני עד שזה בלתי ישים. משפט שאמר לי פעם מישהו בכיר למדי. לא בכיר נוסח ארי שביט, סתם בכיר. אני מאוד מחבב את המשפט הזה.
עוד משפט: היתה לי מרצה שטענה שהבעיה של המערב היא שהוא לא משתמש ברגש ככלי לקבלת החלטות. היא לא התכוונה במובן הניו אייג'י רוחני. בכל זאת, מדובר באישה נבונה במיוחד. אם הבנתי אותה נכון, המשפט שלה מתחבר למאמר המעצבן שקראתי ב-nrg.
אני אסביר. נתחיל במאמר: אבי רצון מציע פתרון מעולה למניעת גלעד שליט גירסה 2.0 ומעלה: לדאוג שלא יהיו בידינו מחבלים. איך? פשוט, לא לקחת שבויים. הוא מביא את דוגמת הניסיון לפיגוע דריסה בירושלים – שם המחבל נורה ונהרג, וכבר לא יהיה כלול בעיסקה עתידית. אז בואו נדאג שגם שאר המחבלים יסיימו את דרכם במצב צבירה דומה. זה הגיוני: אין יותר סיבה לחטוף חיילים, ולא צריך להשקיע כסף בנדל"ן כלא, מזון, עזרי עינוי וחקירה וכו' וכו'. הכי הגיוני שיש.
העניין הוא שמאחורי "לא לקחת שבויים" או "או וידוא הריגה", יושב לו בנחת הקונספט המפוקפק של הריגה בדם קר. מילא מחבל שמסתער עם טרקטור על מכונית משטרה, ברור שצריך לירות בו. אבל מה קורה עם מחבלים שנכנעים? מה קורה עם מחבל ששוכב פצוע, ולא יכול לגרום עוד נזק? ניקח את זה הלאה: חיילים בעזה שנתקלים בנער בן 15 עם בקבוק תבערה ופוצעים אותו: האם הם צריכים לתקוע לו כדור בראש עכשיו, בהתאם להנחיות החדשות?
אני לא חושב שיש ספק שהעובדה שאנחנו מדינה במלחמה מתמדת משפיעה על החברה. הופכת אותה לאלימה וכוחנית יותר. אני לא רוצה לחשוב איך הדברים ייראו אם חיילים ישתחררו מהצבא אחרי שאומנו להרוג אנשים בדם קר, כשכבר אינם איום. ההוראה לא לקחת שבויים לא חלה רק על מחבל פצוע שאולי מחזיק עדיין חגורת נפץ או רימון ומהווה סכנה. היא גורפת. איך תיראה חברה שבה הוצאה להורג הופכת לנורמה? כמה זמן ייקח עד שההתנהלות הזו תחלחל גם לאזרחות, גם לכאן? איזה מין אנשים יסתובבו ברחובות? לא נראה לי שזה מוביל למקום טוב במיוחד.
יש לי חבר שהיה מעורב פעם במילואים בהיתקלות עם מחבלים. ראיתי את ההשפעה של זה עליו, זו צלקת שלא נרפאת כנראה אף פעם, להרוג בני אדם. גם אם מדובר באויב. אני לא חושב שהוא היה מסוגל להרוג מישהו שכבר נכנע, אבל כאמור – הוא היה מילואימניק, איש בוגר, לא ילד בן 19 עם רובה. אם הגענו למצב שעיתון יומי מיינסטרימי מתייחס באופן לגיטימי לנתינת רשיון חופשי להרוג לילד כזה, מצבנו רע ומר.
6 תגובות ל-“ההיגיון הפשוט של לא לקחת שבויים”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
משה
מפחיד היום שבו הטיעון הראשון שיעלה לנו בראש נגד רצח המוני זה המודיעין שנקבל מהשארתם בחיים
אנחנו לאט אבל בטוח הופכים לכל מה שמפחיד במדינה מיליטריסטית, לאומנית ופשיסטית
אתה מציג את זה כאילו הפיתרון ה"מעשי" הוא לרצוח את כולם, ורק משום המסור והאנושיות, אנחנו לא עושים זאת.
זה לא המצב. החזקת אוכלוסיה גדולה מכלא מהווה מכשיר לחץ עצום על שארית האוכלוסיה, שבו השב"כ משתמש על מנת להביא מודעין רב שעוזר לסכל פיגועים. אי אפשר גם להמעיט בכמות המודיעין שמגיע מהנחקרים עצמם.
בהשראת אורן, אני מציע להרחיב את "אופציית רצון" ופשוט להרוג את כולם. זה פתרון מושלם לבעיית גלעד שליט.
בזמן מלחמת העולם השניה הצטברו תלונות של חיילים גרמניים מן השורה בכל מה שקשור להריגה סיטונית של בני אדם (מין תחביב נאצי שכזה)- מסתבר שהמדיניות הגרמנית של הריגה המונית הותירה צלקות בנפשם של החיילים, אנשים רגילים בדרך כלל, שהתגייסו בסך הכל על מנת לכבוש את העולם ולרדות בו, אבל לא חשבו שהג'וב כולל גם ירי סיטוני בראשים, וקברי אחים. הדם, הריח, הצעקות- כל אלה לא עשו טוב, כאמור, לחיילים הגרמניים, ואף פגעו במוראל שלהם, ובתיפקודם בשדה הקרב.
מכאן התגלגלו היוזמות השונות ליעול ההרג, עד לפתרון הסופי המוכר לכולנו- נקי, סטרילי, ויעיל.
מה שמפחיד הוא שאנחנו חוצים (שלא לומר- חצינו) את הקו הדק של לגיטימציה לאלימות "קרה" ומתוכננת, ומשם קצרה כנראה הדרך ליעול דרכי ההרג, ע"ע הדוגמה ההיסטורית שהבאתי
(ועוד משהו- אם אנחנו לא ניקח שבויים, גם הצד השני לא יקח. ובמקום גלעד שליט חי(?) נקבל עריפת ראש מצולמת בפריים טיים. כמובן שבמקרה כזה תוכח עליונותנו המוסרית לדורי דורות, אבל את המתים זה לא יחזיר)
אם אנחנו "לא ניקח שבויים", גם הם לא יקחו שבויים. ואז באמת כבר לא צריך לדאוג.
ומי יהרוג אותם, אתה? אתה תירה במחבל כפות? בכמה? באחד? בחמישה? בעשרים? כל הגיבורים האלה הם גיבורים מאחרוי המקלדת ומאחורי הטלוויזיה. קל לשלוח אחרים להרוג, לעשות את זה בעצמך זה עסק לא נעים.