תמונה של זוגיות בשדרה

בדרך לארוחת שישי אצל ההורים אני עובר דרך שדרות רוטשילד. עוד מוקדם יחסית. זוגות מטיילים. יד ביד, או מחובקים, זוגות תל אביביים מעוצבים, נראים טוב. מחייכים, זוגות פוסטר. קצת כמו לעבור ליד חלון ראווה. בא לך אחד כזה לעצמך.

אני מוקף באנשים שמחפשים ורוצים זוגיות ואהבה. שמסתכלים על זוגות הפוסטר האלה ומתים להיות שם, מחבקים או מחובקים או מחזיקים יד. גם אני רוצה, אבל פוחד. לפחד יש מערכת יחסים מאוד משמעותית עם התמונה האידילית הזו.

באופן גס אפשר לחלק את האנשים שמנהלים מערכות יחסים עם זוגיות הפוסטר לשני קטבים. אלה שחוששים לטעות, להתפשר, ואולי הכי גרוע – לחזור על טעות או פשרה מהעבר. הם חותכים מהר, נשארים בחוץ, מתלבטים. בצד השני של הסקאלה: אלה שמתים מפחד להיות לבד. לא מסוגלים לחשוב על יצירת איזשהו קיום עצמאי, נפרד. הם מתפשרים, אפילו לא מודים בינם לבין עצמם בפשרה, העיקר שיש יד להחזיק.

לא הרבה אחרי הגירושים נפגשנו בוקר שישי אחד. הילדים עברו אלי, לסופשבוע איתי. נגה הלכה לבית הספר, לתומר לא היה גן. צעדתי איתו לגינה, דוחף את העגלה שלו. אמא שלו הלכה לאותו כיוון, אז צעדנו ביחד, משוחחים. ופתאום זה היכה בי, איך אנחנו נראים מבחוץ. זוג עם ילד מתוק במיוחד, מנהל שיחה ערנית וידידותית. מחייכים. אידיליה. כך היינו כלפי חוץ: סוג של זוג פוסטר.