צפייה חוזרת: צרות בנישואים וזוועות מלחמה
עניין ידוע במשפחה שלי: אמא שלי לא זוכרת סרטים. אם היא ראתה את הסרט לפני יותר משנה שנתיים, סביר להניח שהיא תזכור אם הוא טוב או רע, וזהו. מה שמאפשר הנאה מצפייה חוזרת, מן הסתם. ומספק לנו חומר טוב לרדת עליה.
אחרי שנים של ניצול העובדה הזו לבדיחות על חשבונה, אני מגלה שגם אצלי התופעה מתחילה לבצבץ בין הסדקים. יש סרטים שמה שאני זוכר מהם הם קווי עלילה כלליים, ורושם עמום לחיוב או שלילה. אלא שצפייה חוזרת מגלה שלא מדובר דווקא בזיכרון פגום עקב גיל שמתקדם בקצב מבהיל לכיוון ה-40. לפעמים זה עניין של פרספקטיבה.
סיימתי לצפות במטאל ג'אקט של קובריק, והתחלתי את פרנטיק של פולנסקי. שניהם מספקים חוויה מעניינת. שניהם טובים בהרבה ממה שזכרתי, בעיקר בגלל השלב שבו ראיתי אותם. מטאל ג'אקט יצא ב-1987. פרנטיק שנה אחריו. הייתי אז תיכוניסט. ולא הבנתי כלום.
מטאל ג'אקט הוא סרט אנטי מלחמתי מעולה. מתחבר יפה יפה לכתבות הזוועה על צה"ל בעזה במבצע עופרת יצוקה. האמירה פשוטה – זה לא באמת יכול להיות אחרת. כך בחורים צעירים, אמן אותם להיות מכונות הרג, השלך אותם לתוך תופת שכוללת אויבים חמושים ואוכלוסייה אזרחית בערבוביה. מה כבר יכול לצאת מזה? תופת, כמובן.
לא למדתי קולנוע, אבל גם בור מוחלט יתפעם לנוכח מה שקובריק עושה עם המצלמה, ומול הדימויים הויזואליים שהוא מייצר. ברור שזה מתוכנן ומוקפד, אבל זה לא גורם לסרט לאבד את הנשמה שלו. והוא קשה לצפייה – צרכתי אותו במנות קטנות ביס מקס, החלק הראשון, הטירונות, כמעט קשה מנשוא. ונסנט דונופריו – שהעלה 35 קילו כדי להיכנס לתפקיד, יותר מדה-נירו בשור הזועם – מצמרר, ומתיו מודין (לא הבחירה הראשונה לתפקיד) מצוין.
פרנטיק הוא סיפור אחר. בתור תיכוניסט יכולתי לראות בעיקר את המותחן. גבר שאשתו נחטפה בפאריז, השלטונות לא עוזרים כמובן, והוא יוצא למרדף אחריה. היום אני רואה את הרובד השני, העיקרי – הטיפול בחיי נישואים וזוגיות. האימה שנופלת על הריסון פורד, אז עוד מלך העולם בעיני, לנוכח ערעור היציבות שמגיע עם היעלמה של אשתו. הרמיזות שהוא מכחיש בזעם –זעם מופרז, מחשיד – שאולי היא לא נחטפה, אלא מצאה לה מאהב פריזאי שרמנטי. שאולי המסגרת הברורה והנוחה של נישואיו מסתירה שלדים אפלים מתחת לאדמה שעליה היא ניצבת.
את כל זה לא יכול לראות ילד בן 16. מה לו ולזה. עכשיו השאלה היא אילו סרטים נוספים צריך להעמיד למבחן הצפייה החוזרת של פרספקטיבה מבוגרת יותר.
גיליתי לאחרונה לצערי שאני שוכחת את התוכן של הספרים והסרטים שראיתי בעבר. כנראה שאחרי גיל 30 (אבל רק קצת אחרי 🙂 משהו קורה לזיכרון.
מצד שני, אני זוכרת שאהבתי משהו, ומתברר שאני נהנת לצפות בו שוב, משהו שלפני שנים אחדות לא יכולתי להעלות על דעתי , כי מה הטעם לראות משהו שאתה כבר יודע את הסוף שלו?
פרנטיק. ועוד לנוכח העובדה שכל הסרט הוא מסתובב עם השאפה הזאת, שגם היא מעוררת קריאות השתאות מצד עמיתיו. את הסרט של קובריק לא ראיתי.
לא ראיתי את הרולד ומוד. אבל כן, יש סרטים שלא עומדים במבחן הזמן.
ואני לא מסכים, עם כל הכבוד לעלילה ודיאלוג, זה לגמרי סרט של במאי.
של מטל ג'אקט
הסופר עשה את רוב העבודה הקשה
http://www.tofes630.com/blog/?p=69
כל מיני סרטים שבנעורי חשבתי שהם אדירים,ראיתי לאחרונה וממש אבל ממש לא התלהבתי.
הרולד ומוד לדוגמא-מכיר?
אהלן,
מניסיוני אני יכול להגיד שיש יתרון בלשכוח תוכן של סרטים… נהנים כל פעם מחדש… 🙂
באמת שהמון פעמים אנחנו נחשפים לדברים הגיל הלא נכון, במיוחד בלימודים. את החטא ועונשו קראתי ממש בגיל שלושים. לפני כן לא היה סיכוי שאבין אותו…
בקשר לסרטים, התחום הזה היה כל כך עשיר, והיום עם כל הדי וי דים זוכה לפריחה שאפשר למצוא מלן סרטים ישנים לצפייה, לא צריך לחכות לפסטיבל סינמטק, יש אותם זמינים תמיד, שזה לדעתי הכיף הגדול של המאה העשרים ואחת…
כאן יש שרשור של מישהו שממליץ על סרטים ישנים… הוא נתקע איפה שהו בשנות השלושים אבל אולי עוד ימשיך…
http://www.hometheater.co.il/modules.php?name=Forums&file=viewtopic&t=65603&start=0
תמיד נדמה לנו שעכשיו אנחנו בגיל הנכון להבין. ואולי אנחנו תמיד צודקים בזה. גם כשאנחנו תיכוניסטים "שלא מבינים כלום". וגם כשראינו כבר "יותר מדי סרטים".