מכתב עם בול, ולמה לי פייסבוק עכשיו

יצא לי לשלוח מכתב באחרונה. לא חשוב למה, מתי, ולמי. אבל המנומשת טענה שהיא בעד מכתבים, ונגד פייסבוק. היא לא מבינה מה יוצא מזה. ובכלל, המאה ה-20 שולתתתתת!

מסקנות: דואר זה מדיום מקסים ומעצבן. יש משהו מאוד מחייב בכתיבה בלי חיתוך והדבקה ושכתוב. המדיום כידוע הוא המסר, וכשאתה כותב טקסט בלי לדעת מתי הוא יגיע לנמען, אתה חייב להרחיב קצת את מנעד החשיבה, לגעת ברעיונות קצת רחבים יותר. בכנס דה מרקר האחרון הגדירו את טוויטר כבלוגינג על קראק. בקצה השני של הסקאלה נמצא המכתב, במעטפה עם בול. אני יודע שפעם כתבתי המון. יש לי שקית עם מכתבים שקיבלתי כשהייתי בצבא, או בחו"ל, ואני יודע ששלחתי המון. אני פשוט לא מבין איך זה החזיק מים. בדיעבד, אלוהים יודע איך הסתדרנו עם חתיכות הנייר האלה. ואיך בדיוק הבינו את כתב היד שלי.

היעדר השליטה והסרבול כמעט לא נתפסים בעידן של מיילים ומסנג'ר. מרגע שסיימת לכתוב מכתב העסק הופך להרפתקה. מסעות אל סניפי דואר, ואז – מסירת המכתב אל הבלתי נודע. תהיה זו פקידה חמוצת פנים, או חריץ של תיבה אדומה, מרגע שהמעטפה יצאה מידיך, אין לך מושג מה קורה לה. אין אפשרות להיכנס לתיקיית פריטים שנשלחו ולשגר שוב, אם הנמען מתלונן שלא קיבל. אין דרך לתזמן את ההגעה לרגע המדויק שבו הוא בבית/משרד/נייד. תוהו ובוהו. מסתורין.

ובינתיים בפייסבוק: עזבו אותי מהקבוצות המטופשות ושאלוני ה"איזו דמות בהאנה מונטנה אתה רוצה לקשור במרתף". רפרוף על שורות הסטטוס מספק לינקים לפוסטים או סרטונים מעניינים, מידע על הופעות, מסיבות, וסתם ג'אנק משעשע. הכיוון הטוויטרי עובד: פייסבוק מספק פיסות של רעיונות, אנקדוטות ומידע פרקטי. זה אחלה. זה לא מגיע לעומק של מסר בתוך מעטפה, אבל גם לא מנסה.

וזה חלק מהעניין. פייסבוק, טוויטר, מיילים: כולם חלק מסכמה של שליטה. הכל מיידי, הכל ערוך וניתן לשינוי ושכתוב ועדכון ושדרוג. וזה מצוין. אבל אם אתם מחפשים קצת סיכונים, קצת רומנטיקה נועזת, השורה הכתובה על נייר שורות צהוב מנצחת. זה יכול להיות רעיון שיווקי לא רע לדואר ישראל: "אקסטרים מסג'ינג". במקום לנסות ולהשוויץ ביעילות שבחיים לא תשתווה לזו של ג'ימייל, לכו דווקא על מה שמבדל אתכם באמת: הבלתי נודע, הבלתי נשלט. שיגור מסרים לנועזים בלבד. אתה כותב ושולח, בלי אפשרות למחוק ולתקן, בלי לדעת בדיוק מה יקרה מכאן. ההרפתקה מתחילה במעטפה מבוילת.