התקליט שאני לא מפסיק לשמוע. המלצה

השפע הורג אותי. כשהייתי ילד קניתי תקליטים לאט לאט. זה היה סיפור יקר, והמימון הגיע ברובו ממתנות יומולדת או חגים, או מפרצי נדיבות של סבא וסבתא. הבחירה – איזה תקליט לרכוש – הייתה קשה. בדרך הביתה מהחנות כבר מיהרתי לבדוק עם העטיפה מכילה גם – הו, האושר – דף מילים (אחר כך, עם פרוץ הדיסקים, זה לפחות השתפר קצת).

ועדיין – כל תקליט/דיסק היה סוג של מערכת יחסים מחייבת. הייתי שומע אותם שוב ושוב, לומד את המילים, את הניואנסים של הגיטרה. מגלה שירים שהחמצתי בהאזנות ראשונות. אבל זה היה פעם, בעידן אחר. היום יש את כל השפע הזה: המון מוזיקה חדשה, כשהכל זמין. שירים, אלבומים, דיסקוגרפיות. לך תשקיע בהאזנה חוזרת לאלבום אחד כשעוד 5 כבר מחכים.

ולשם מה כל ההקדמה הארוכה הזו – כדי לשבח את מה שאני שומע עכשיו, שוב ושוב ושוב. לחדש של ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט של הרד הוט צ'ילי פפרס, קוראים empyrean. כבר שמעתי אלבומי סולו שלו בעבר, אבל זה סיפור אחר. כשקראתי ביקורת עליו התרשמתי בעיקר מהעובדה שהקטע הפותח הוא אינסטרומנטלי, ובן 9 דקות. למי יש כוח לשמוע משהו כזה. ובכן מתברר שלי, כמה מפתיע. זו אחת הרצועות הכי יפות שם.

פרושיאנטה הצטרף לפפרס ב-1988, אחרי היכרות עם הבסיסט שלהם, פלי. הוא ניגן ב-mother's milk וב-blood sugar sex magic. את דם-סוכר שמעתי בצבא. שותף שלי לחדר, אבנר, אחד האנשים הכי מקסימים שפגשתי אי פעם, הביא את הדיסק מהבית. אמא(!) שלו אמרה לו שהוא חייב לשמוע אותו, כי זה דיסק שכולו מסיבה אחת גדולה. הוא זכור לי, הדיסק, כמשהו שפתח לי את הראש. מין הרגשה של "משהו כזה עוד לא שמעתי".

מכאן פרושיאנטה פנה למסלול של קלישאת רוק'נרול. ההצלחה הייתה יותר מדי בשבילו. הוא פרש במפתיע באמצע סיבוב הופעות ביפאן, הידרדר להרואין והתחרפן לגמרי, לא בהכרח בסדר הזה. נראה היה שאפשר להתחיל לקחת מידות לחליפת קבורה לג'אנקי רזה, אבל אז הוא התאפס, נכנס למכון גמילה, חזר לפפרס במקום דייב נבארו המצועצע, וסוף טוב הכל טוב. במסגרת כל האושר וטוב הלב הזה, יצאו עוד אלבומי סולו, כולל היהלום האחרון. תקשיבו לו. שווה.