כן/לא כשר לפסח ושניצלים בשני צבעים
תומר לא רוצה לאכול חמץ. כי אסור לאכול חמץ בפסח. לא משנה למה אסור: הוא בגיל כזה, שלאיסור יש כוח מאגי משל עצמו, אין צורך בהסברים או עונשים. אסור.
נגה מסרבת להבין את העניין הזה של מסורת. היא אוהבת מצה עם שוקולד, אבל לא לאכול לחם רק כי פעם מזמן כמה פליטים ממצרים לא הספיקו לארגן צידה לדרך, נראה לה טיפשי. "אנחנו אנשים הגיוניים", היא פוסקת. היחס הקלוקל של אבא שלה למסורת ישראל בטח לא מוסיף, למרות שאני מנסה להסביר לה קצת, לא במאמץ גדול.
כשהיא הייתה בת 3 זה היה סיפור אחר. גם היא למדה בגן על פסח, והתרשמה עמוקות מאיסורים וציוויים. היא גם דרשה בתוקף שלילד בבטן של אמא יקראו "משה הקטן רשף". אבל בסוף ויתרה והציעה את תומר, אלוהי עשר המכות יודע למה. היום היא בדרך להיות תל אביבית אתאיסטית. מעניין מה יקרה לאחיה בעוד שנתיים-שלוש. אני? אני מבין את החשיבות של מנהגים, טקסים ומסורת. אבל גם נרתע מהם. מנסה להיות ניטראלי.
תומר רוצה לדעת אם טוסט זה חמץ. אני מתלבט אם לנצל את הבקיאות החלקית שלו בנושאי קמח ולחם, אבל המצפון לא מניח. כשאני נעמד לטגן שניצלים אני מציב על השיש שתי צלחות. באחת יש פירורי לחם רגילים, למטוגנים של נגה. בשנייה פירורי קמח מצה, בשביל הצאצא עם הזיקה לדת. ככה נראים דו קיום של מסורת וחילוניות ליד הכיריים שלי במטבח.
מוזר, הרבה זמן חשבתי ששניצלים עושים עם קמח מצה כברירת מחדל.
אבל אולי זה רק כי עשיתי דוקטורט בשניצלים- יש הבדלים גם בין סוגים של פירורי לחם.
לי, וזו רק אני וגם אין לי עדיין, קשה עם האיפה-ואיפה שהגנים ובתי הספר הממלכתיים מנחילים לילדים. אני אוכלת חמץ, לא ממש מאמינה שבני ישראל יצאו ממצרים ובטח שלא רואה איך זה רלוונטי לתזונה שלי- יהיה לי קשה להתחיל להתמודד עם "זה אסור" כאלה, כמובן שברמה הרעיונית ולאו דווקא בתפעולית. אם אני מחנכת את הילד שלי בבית שזה מותר, למה אני שולחת אותו למקום שבו אומרים לו שזה אסור, בכל פורמט שהוא?
זו כמובן ממש לא ביקורת עליך, לא הייתי מעזה (חוצמזה שיש הרבה מה להעריך בכבוד שלך אליהם), סתם מחשבות עם עצמי.
אתה באמת חושב שהם היו יכולים להבדיל בין קמח מצה על שניצל מטוגן ובין פירורי לחם רגילים? אני לא בטוחה שאני יכולה להבחין בין השניים 🙂