אינדיאנה ג'ונס מעבר לקשת

תקראו את הכתבה הזאת של אורי קליין על הקוסם מארץ עוץ. לכבוד יומולדת 70 לסרט, הוא חוזר לסיפור ההפקה שלו: שחקנית שהיתה בחירה שלישית של אין ברירה, במאים שהוחלפו, שחקן שחטף אלרגיה מחליפת איש הפח ומפיקים שרצו להוריד מהסרט את הקטע המוסיקלי של אי שם מעבר לקשת. נראה להם מיותר.

אני אוהב את הסיפורים האלה. אני אוהב אותם כי יש משהו מרנין בידיעה שמאחורי יצירות כאלה, שנוצרו בלב הממסד, יש תוהו ובוהו. שלא הכל מחושב ומתוכנן. לא רק גאוניות צרופה, בלתי מושגת, אלא מקריות ואלתור.

אחת הבדיחות המוצלחות באינדיאנה ג'ונס הראשון היא הסצנה בה הארכיאולוג נקלע לעימות מול מצרי עם חרב ענק. היריב מלהטט בחרב, אינדי מביט בו במבט עייף, שולף את האקדח ויורה בו. בתסריט המקורי ג'ונס והמצרי היו אמורים לנהל קרב וירטואוזי ארוך. אבל כשהגיעו לצילומים, מספרת האגדה, להריסון פורד היה רעיון אחר. מותש מדיזנטריה שתקפה את כל הצוות (חוץ משפילברג, שהביא שימורים מהבית), זרק פורד לבמאי: "למה שאני פשוט לא אירה בו"?

אני מניח שכל מי שעבד פעם בהקמת פרויקט כלשהו, מכיר את התחושה. זה מתחיל בתוכנית מסודרת, וככל שמעורבים בפרויקט יותר גורמים, הופך לסדרה של קפצוצים, צליעות, ניסויים וטעיות, ושאר ירקות. ואיכשהו, מתוך כל הברדק הזה יוצא משהו שעובד, האלים יודעים איך. וזה נחמד.