מסעדה הודית ביום השואה

ביום השואה הלכנו לאכול במסעדה הודית ליד העבודה. החבר שהלכתי איתו אמר שבכל פעם ביום השואה מתחשק לו לאכול ארוחה הגונה ודשנה. לא מדובר בציניות, הוא לא איש כזה. הוא מתכוון לזה ברצינות.

למחרת יום השואה הבליטו בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות תמונה של מתרחצים בים, אנשים שהעזו ללכת לבלות בחוף ביום האבל הלאומי. אפשר היה לשמוע את צקצוק הלשונות עד למשרד המצ'וקמק שלי. אני לא אתייחס להתנשאות, ולשאלה למי יש זכות לקבוע לאחרים איך להתאבל או להתנהג ביום זיכרון לאומי. השאלה שעלתה לי בראש היא למה מדובר דווקא יום אבל.

אני לא אידיוט גמור: אני מבין את הצורך ביום כזה. אבל יש בסיפור הזה של השואה כמה רבדים. סבי וסבתי שרדו את השואה, בקושי. סבתא הייתה תמיד אישה עצובה קצת, רדופת זיכרונות קשים, עם מספר על היד. סבא היה איש שמח ומרוצה, נהנה מפיסות קטנות של החיים – אוכל טוב, טיול עם הנכד, משחק כדורגל, סרט מתח סוג ב'. זה מסתדר לי עם הדואליות של השואה: יש כאן לא רק אבל על 6 מיליון, יש כאן גם שמחה על הישרדות, על סוג של ניצחון. בשורה התחתונה, היה כאן ניסיון מאורגן להשמדה שלא צלח. אפשר קצת לשמוח על זה.

אני מבין את הדחף לאכול טוב, לשמוח, לעשות סקס דווקא ביום השואה. הקרבה של המוות היא סם מעורר מעולה. אפשר להתווכח על מה ההישרדות הזו עשתה, ואם המדינה הזו היא לא פוסט טראומה אחת גדולה והיסטרית עם תגובות אלימות. אבל בכל זאת, בחיים. וזה לא רע.