מפגש מחזור בעידן הפייסבוק, וגם כיתה א'

אני מניח שאפשר למצוא מוטיבים משותפים: בשני האירועים הסתובבתי עם תג שכלל שם וכיתה או מחזור בבית ספר. ושניהם קשורים למשרד החינוך. כאן תם הדמיון.

עשרים דקות אחרי שהגעתי לכנס המחזורים של התיכון שלי הבנתי שזו הייתה טעות. שיקול הדעת שהוביל להחלטה להגיע היה, כרגיל, לקוי וללא שהות מספקת לחשוב. שרון שאלה אם אני בא. התלבטתי. ואז הגיע סמס מעמרי ואמרתי לעצמי: טוב למה לא.

והנה הבעיה: באמפי ההומה מאדם של רעננה (לא באמת הומה, הרבה אנשים היו חכמים ממני) ראיתי לא מעט אנשים מוכרים, ועוד כמה שניגשו אלי ושאלו בהתרגשות אם אני זוכר אותם (בדרך כלל לא). את מיעוטם שמחתי לפגוש. את רובם לא. הבנתי את מה שהייתי צריך להבין קודם: אם הייתי רוצה לשמור על קשר, הייתי עושה את זה. אם הייתי נזכר במישהו בערגה, הייתי מוצא אותו באינטרנט. יש שניים שלושה אנשים שחמקו מצמד הקטגוריות האלה – אבל הם לא הגיעו לכנס.

באיזשהו שלב שרון שאלה אותי אם פגשתי את ג'. אמרתי שכן. "שאלת אותו מה הוא עושה"? לא. מה הוא יגיד? מגלה ארצות? מתנקש שכיר? כמה מעניין באמת זה יכול להיות? אולי אם זה היה כנס של המחזור שלי בלבד, אולי אם אדם או שניים מסוימים היו מגיעים. אולי. מעבר לזה, היה קצת עצוב לראות זכרונות ילדות הופכים לאנשים מקריחים או מרובי סנטרים. להתעסק עם הזיכרון זה עניין מפוקפק.

יום אחרי, בפארק דרום, אני באירוע גיבוש של כיתה א' של תומר. הפוטנציאל לא משהו – שישי בצהריים, במקום לישון, מתרוצצים בפארק. אבל היה כיף. כי ההורים אולצו להשתתף ביחד עם הילדים, ועשו את זה בחפץ לב והתלהבות. כי הילדים היו חמודים, והמורות שלטו במתרחש. נשאתי בגאווה על החזה את המדבקה של א'1 (שולטת!) על החזה. היה מעולה. בית הספר צריך להישאר מבחינתי ברמה הזו. איחודים וכינוסים זה לא בשבילי.