הורים זועמים בדרכים, או עוד יום

אני מתעורר בצלצול הטלפון השני, לא מבין בדיוק מה קורה. התקשרו מבית הספר, תומר הקיא בדרך, בהסעה. צריך לבוא לקחת אותו. אני מתלבש ומצחצח שיניים מהר, מרגיש אשם על השניות שמתבזבזות על המברשת והמשחה, ורץ למכונית. צריך להעיר את השכנה שחוסמת אותי, ועד שהיא יורדת, ואז להידחק לכביש מהחנייה. וימינה ברמזור.

אלו לא אמורות להיות שעות עמוסות, אבל דביל אחד במאזדה כחולה מנסה לחנות במקום שברור שאין לו סיכוי להיכנס אליו. אני רואה אותו מהצומת, ואז פונה משאית צהובה גדולה ומסתירה אותו. לפנות ימינה? לא פונה. ממשיך ישר. המשאית לא זזה. הבנזונה במאזדה מנסה מקום חנייה זערורי נוסף, כוסאומו, והמשאית תקועה, ולא זזים, פקק, ותומר אומלל עם בגדים מלוכלכים מחכה לי.

נהג המאזדה, שהוריו מן הסתם ויתרו על בדיקות גנטיות, מתייאש. אני ממשיך ישר, עוקף מימין מונית שהנהג שלה החליט לקחת את החיים שלו בשאנטי דווקא היום. מאיץ לקראת הרמזור, ואז ימינה, וישר, ונהגת אחת נוסעת לפני לאט לאט, ואני מרגיש את המאמץ בשרירי הידיים לא להתחיל לצפור לה כמו מטורף. היא פונה ימינה לפלורנטין, אני נותן גז. שמאלה, וימינה לכיוון שוקן. כבר רואים את הסוף.

עוד עקיפה מימין בשוקן, כולם נהיו לי רגועים על הכביש הבוקר, ותכף אני בפנייה להרצל. המון אנשים פונים להרצל. אני מספיק את הרמזור. השומר בשער לא עושה בעיות ונותן לי לחנות בפנים. אני מוצא את תומר. הפנים שלו אפורות ואומללות, ועל החולצה שלו רואים את סימני ניסיון השטיפה של המורה. אנחנו הולכים לשירותים ומעבירים אותו לבגדים נקיים. אני לוקח אותו על הידיים למכונית.

עכשיו הביתה, דרך הרצל שמתחיל להתמלא אבל עדיין לא פקוק. מוריד אותו אצל אמא שלו, מחבק ומנשק, אני אאסוף אותו אחר כך. בינתיים צריך לארגן כוס קפה שנייה לפני העבודה, ויש פגישה עוד מעט. בכל זאת, צריך להתחיל את היום.