הרצח הוא לא העיקר
בהמשך לפוסט הקודם (שעורר דיון מעניין, מתלהם וסוער) עוד משהו שמתחבר לחבר סטאלין, נאצים ושאר ירקות. "ילד 44" הוא ספר ביכורים של בריטי בשם טום רוב סמית. אם לשפוט לפי האיכות ולפי סוף העלילה, זה לא הספר האחרון של האיש. מדובר במותחן עם טוויסט: תעלומת רצח שבה שוטר רודף אחרי רוצח סדרתי, תוך התעמתות עם ממוניו – אלא שהעלילה מתרחשת ברוסיה של סטאלין.
לב, הדמות הראשית, הוא לא בדיוק הארי המזוהם. הוא גיבור מלחמה שהרג לא מעט נאצים, ולכן קודם לתפקיד בכיר למדי במשטרה הרוסית. אלא שזו לא מתעסקת בפשיעה, כי ברוסיה של סטאלין אין פשיעה. זו הרי חברה אוטופית, ועבריינות נוסח אלפרון היא תסמונת של תחלואי המערב. כשהרוצח הסדרתי שלנו מתחיל לשחוט ילדים משל היו כבש בחגיגה בנגב, האשמה מוטלת על כל מיני חריגים: הומואים, נוודים או סתם חולי נפש. כל מי שאפשר להגדיר אותו כמחוץ לחברה הסובייטית. הרעיון של רוצח סדרתי רוסי הוא בגידה במולדת. התפקיד של לב הוא לתפוס אלמנטים חתרניים שמתנגדים למשטר. לא פושעים.
העניין בספר הוא לא עלילת המתח שלו. היא לא כזו מקורית, ואולי אפילו טיפה מאולצת. העיקר הוא העברת התחושה של חיים תחת משטר טוטאליטרי., וספציפית המשטר הקומוניסטי. כל הערה יכולה להתפרש כביקורת על המשטר. מספיק שמישהו לא מחבב אותך ומחליט להלשין, לשקר לרשויות – ברגע שאתה חשוד, אתה אשם. יחקרו, יפרשו דברים באופן שנוח לחוקר, יענו אותך עד שתודה. פרנויה מוחלטת.
אשתו של לב היא מורה, ובתחילת דרכה היא מתאמצת לזכור את שמות התלמידים בכיתה. עד שהיא מבינה שזה מטריד אותם. אם תזכור את שמם, היא עלולה לדווח עליהם. כשלב חולה ולוקח חופשת מחלה, זה חריג, מסוכן, רופא נשלח לוודא שהוא אכן חולה. עדיף לאדם להגיע לעבודה ולקרוס על הרצפה, מתעלף, מאשר להיחשד בהתחמקות מהמאמץ היצרני. ושוב – חשד, פירושו אשמה.
התיאור בספר מצמרר, עד כדי חוסר אמון. קשה להפנים שאכן כך חיו בני אדם, עשרות שנים. תוך כדי קריאת הספר נתקלתי בכתבה הזו, בהארץ, על דרכי ההימלטות ממזרח ברלין למערבה, לפני נפילת החומה. היצירתיות והמאמץ שהושקעו במעשי הבריחה, משכנעים שרוב סמית לא מגזים. כשאדם מתאמן שנתיים בשחייה למרחקים ארוכים ולומד את הזרמים וטמפרטורות המים, ואז, בזמן הנכון, שוחה 45 קילומטר לחופש – כנראה שממש, אבל ממש, לא טוב לו.
ילד 44 עושה עבודה מעולה בלימוד ההיסטוריה, באופן שאף ספר עיון לא יכול לעשות. מומלץ. ועוד הערה לגבי הפוסט הקודם: הקומוניזם, בניגוד לפשיזם, מבוסס על עקרונות נעלים: שוויון, חלוקת משאבים צודקת וכו'. אלא שכל אלה לא יכולים להתקיים תחת משטר טוטאליטרי, מבלי שיעוותו לחלוטין. הבו לנו משטר סוציאל-דמוקרטי, בקיצור.
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
החזקתי אותו ביד והורדתי חזרה
ובגלל שיש לי משיכה עזה ורתיעה גם כן מהמשטרים האלה הטוטל
אז אני מתחברת קצת (טיפה, ממש טיפונת)
לתגובה שלך ל"כולם" לא שקראתי את התגובות שאליהן אתה מכוון
אבל (את זה מצאתי גם אצל אסתי, ובעוד מקומות) הענין הזה של ההסתרה האינסופית והחיים כמו במחילות תת קרקעיות עם קודים של סודות והסתרות וסליקים של …ספרים (למשל)
נראה לי שאני אקרא אותו
תודה
על השאלה ששאלתי.מהן לטעמך, הפרופורציות הנכונות
של המציאות שתתהווה ,אם החוק הביומטרי יעבור בקריאה שנייה ושלישית?
מה שמטריד הוא לא הנפיחה ההיסטרית הנוכחית דווקא, אלא האפקט המצטבר של הנפ(ב)יחות.
טבעה של נפיחה שסופה אכן להתפוגג, אבל בינתיים היא מצחינה את האווירה.
כשציפורן בוהן כף רגלו הימנית של פלסטיני מפגין בבלעין שנחבטה מריקושט "יותר גרועה מאושוויץ", מישהו יכול לקחת את "צפירות האזהרה" שלך ושל שכמותך ברצינות?
הצרחות המתלהמות, ההשתוללות מזת הקצף, ההגזמות הפרועות בכל דבר ועניין, והשוואת כל עקיצת יתוש ועיטוש מקרי לשואה, עושות שירות דוב לכל עניין שתגעו בו.
מה קרה, נגמרו הטיעונים הענייניים שחובה לגייס את היטלר בבחינת נימוק מכריע?
שאת כבר פוסלת אותו במחי מקלדת?
אני יכולה להעיד על עצמי שאת סולז'ניצין ואיין ראנד ידעתי כמעט בעל פה בנעורי,
ועדיין מה שעשה לי "ילד 44" היה קשה, מזעזע ומטלטל הרבה יותר מארכיפלאג גולאג, יום בחיי איוון דניסביץ ובמדור הראשון.
ולגבי הלחימה בפשע בבריה"מ, קחי לתשומת ליבך שהפושע האמיתי שעל פי מעשיו נכתב הספר, הצליח להרוג כ60-70 ילדים וילדות עד שנתפס וגם זה במקרה. הסיבה היתה שבבריה"מ לא האמינו בפושעים סדרתיים. דבר כזה לא יכול לקרות שם. רק במערב המנוון.
של המציאות שתתהווה ,אם החוק הביומטרי יעבור בקריאה שנייה ושלישית?
ובאשר לנפיחות "היסטריות",אני מעדיף אותן מאשר את המאגר הביומטרי.הנפיחות ה"היסטריות" מתנדפות בסופו של דבר.(זה טבען של נפיחות ). טביעת האצבע, תווי הפנים ושאר הירקות השליליים הבאים במסגרת החוק הביומטרי נשארים במאגר.לתמיד.
ילדים, בואו נתנהג כולנו יפה זה לזה. תרבות דיון וכל זה.
וברצינות – למה תמיד זה מגיע להתלהמות והשמצות? מה יש לכם?
כששיטרית באמת יעקוף את היטלר והשטאזי, יש להניח שישתחררו לחלל האינטרנטי הרבה פחות נפיחות היסטריות מהסוג שאתה מתמחה בו.
העובדה שהמדיום מלא בהן, היא ההוכחה הטובה ביותר שמדובר אכן בנפיחות היסטריות.
יכול להיות שהתרופה לאנשים כמוך היא לשלוח אותם "להבריא" קצת אצל היטלרים ושטאזים אמיתיים בני-זמננו, בכדי לקבל פרופורציות נכונות על המציאות.
אכן.אם החוק יעבור ידעו הרבה על הנתינים.גם את הסודות שבאפילה.
http://no2bio.org/home/
אז כדאי באמת לקרוא את הספר, שנתחיל להתאמן.
ממליצה בחום לכל מי שנוסע לברלין ללכת למוזיאון שבצ'ק פוינט צ'ארלי
מרתק ומעורר צמרמורת.
אני הייתי שם עוד לפני שנפלו החומות. נכנסתי למוזיאון לפני שעמדתי בתור הענק של המבקשים להכנס לצד המזרחי (וגם לצאת ממנו) דרך המעבר שבצ'ק פוינט צ'ארלי. אולי עוד אכתוב פוסט על הנושא.
כתבתי על הספר הזה במסגרת כתבה על המציאות שהופכת לספרות וגם הבאתי סרטון וידיאו של רוב סמית שמספר על איך התחיל לכתוב את הספר והסיבות:
http://www.notes.co.il/esty/61840.asp
ספר מצויין בעיני.
http://www.orlandofiges.com/
אמור לצאת השנה בעברית.
אמנם ספר עיון, אבל עלילתי, מרתק לאללה, מצמרר ונוגע ללב. מבוסס על ראיונות ויומנים אישיים. עוקב אחרי איזה 10-20 משפחות על פני כל שנות המשטר הסטליניסטי. נקשרים לדמויות כמו בסדרת טלויזיה. מסתבר שלא צריך להמציא דמויות וגם לא להיות מגויס אידיאולוגית כמו איין ראנד בשביל לכתוב ספר אמין ומרגש על החיים תחת המשטר מקפיא הדם הזה.
הגדיר את ההבדל בין הקומוניזם לקפיטליזם בצורה הזו:
Under capitalism, man exploits man. Under communism, it's just the opposite.
John Kenneth Galbraith
הפרטי. מרקס:
"דברי ימיה של כל חברה עד כה, הם דברי הימים של מלחמת המעמדות. בן חורין
ועבד, פטריצי ופלבאי, ברון וצמית, אומן ושוליה, בקיצור, מדכאים ומדוכאים
שרויים היו בניגוד גומלין מתמיד. נלחמו מלחמה בלתי פוסקת, עתים נסתרת,
עתים גלויה.
ככל שיתבטל ניצול האחד על ידי זולתו, כן יתבטל גם ניצול אומה אחת על ידי
רעותה. בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי האיבה בין אומה לאומה".
וכפי שכתב רוסו:"שעת הגאולה תבוא כאשר צורת-החברה הנוכחית, המושתתת על כפיה, תהרס, ותוחלף בצורה חופשית של קהילה פוליטית
ומוסרית. קהילה שבה כל אחד מציית רק לרצון הכללי, אשר הוא מכיר אותו,
ומכיר בו כרצונו שלו . האדם חייב להפוך לגואל של עצמו, ובמובן המוסרי,
לבורא של עצמו. בצורתה הנוכחית, גרמה החברה לאנושות את פצעיה העמוקים
ביותר. אך רק החברה לבדה יכולה להביא מרפא לפצעים הללו. עליה מוטלת
האחריות מעתה ואילך.
זוהי נטיתו הטבעית וההכרחית של כל ממשל,(להתמוסס עם חלוף הזמן) גם של
הממשל בעל המבנה המעולה. לאחר שאבדו ספרטה ורומי, איזו מדינה תוכל לקוות
שתתקיים לעולמים?
כגוף האדם, כן גם הגוף המדיני מתחיל למות מיום היוולדו, והוא בעצמו נושא
בחובו את סיבות כליונו. אין ביכלתם של בני-האדם להאריך את חייהם. אולם
יכולים הם להאריך, ככל האפשר, את חיי המדינה, בתתם לה את המשטר הטוב
ביותר שאפשר לה לקבל. גם על המדינה בעלת המשטר המעולה יקיץ הקץ, אולם
בזמן מאוחר יותר מאשר על מדינה אחרת."
:"הרכוש הפרטי מופיע כאם כל חטא וכמקור הראשי של אי
השוויון בחברה האנושית. רוסו מתייחס לסוגיית הרכוש הפרטי כשהוא טוען
שהאדם הראשון, לאחר שתחם פיסת אדמה והכריז עליה כשלו, תוך שהאחרים מקבלים
הכרזה זו, ייסד למעשה את החברה האזרחית.
כשהחברה האזרחית נוצרת בעקבות הרכוש הפרטי, מופיעים עימה הרצח, הרשע
והמרדף אחר תהילה. העשירים והעניים מוצאים את עצמם משני צידי המתרס
בעוינות מתמדת. הרוע שלא היה ידוע במצב הטבע והיה נסבל בחברה
הפרימיטיבית, נהפך לחובק עולם. וכדי להתחמק מרוע זה, או לפחות למתן אותו,
מתגבשת החברה המודרנית על כל מוסדותיה וכך רק מעצימה וממסדת את אי
השוויון. עבור רוסו, היווצרות החברה המודרנית אינו תהליך ההולך יד ביד עם
הטבע, אלא התרחקות מהסדר הטבעי. "
כמו שכתב רוסו בחיבורו:"´היסודות לאי-השוויון בין בני האדם" :
"הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר זאת לי היא, ואף מצא סביבו
אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה
פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן
המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא
אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות
לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש".
שאלות של רכוש, כסף ושליטה היו מוקד לאין סוף עימותים במהלך
ההיסטוריה. גם ברמה הפרטית האישית, וגם ברמה הלאומית. המושג רכוש, הוא
מלאכותי.
בטבע( רוסו מעוניין לחזרה למצב הטבעי) אין "רכוש".
הרכוש הוא מוסכמה של בני האדם.
פועל יוצא של מערכת כלכלית המבוססת על עבודת שכר ורכוש פרטי, דורש מערכת
מדינתית כופה שתאכוף את זכויות הקניין ,ותנציח יחסים כלכליים לא
שוויוניים, הנובעים באופן בלתי נמנע מפערים בשכר, או מכמות הרכוש. בנוסף
לכך, שווקים כלכליים ומערכות כספיות מחלקות את העבודה למעמדות ,מייחסות
ערכים כמותיים מלאכותיים לעבודתו של היחיד, ומנסות להסדיר את הייצור,
הצריכה והחלוקה.את מקומו של השוק צריכה להחליף כלכלת מתנה ללא כסף, בה
סחורות ושירותים ייצורו על ידי העובדים, ויחולקו בחנויות קהילתיות ,בהן
כל אחד (כולל העובדים שייצרו את המוצרים) רשאי לצרוך כל דבר שהוא רוצה או
צריך, כ"תשלום" על עבודתם בייצור סחורות או שירותים. כל הגבלה על הייצור
או החלוקה תקבע על ידי היחידים בתוך הקבוצות המעורבות, במקום על ידי בעלי
עסקים, משקיעים, בנקים וכד´.
כל זה צריך ליעשות בצורה וולונטרית.
לנעם,
משום מה יש כאלה שנוטים לטעון כי המימוש של הקומוניזם היה גרוע בעוד שהרעיונות היו טובים. למעשה, הפולמוס על עקרונות הקומוניזם עצמם הוא משמעותי משום שביכולתו לבאר לנו מדוע נכשל הרעיון. השורשים המהותיים של ביקורת הקומוניזם המרקסיאני נמצאים דווקא בכתבים של מיכאיל באקונין ובפולמוס שהוא ניהל עם מארקס. הפולמוס האנארכיסטי עם המרקסיזם הצליח לנבא בצורה כמעט מדויקת את כשלון המרקסיזם כאשר לא היה זה אחר מאשר באקונין עצמו שאמר למארקס כי המשטר שהאחרון יקים יהיה גרוע יותר מאשר משטרו של הצאר בכבודו ובעצמו.
אם לנסות ולהביא את הטיעון האנרכיסטי, הרי שהמרקסיזם, למעשה, איננו מבטל את החלוקה שקיימת ביסוד המשטר הקפיטליסטי בין שולטים ובין נשלטים. לכאורה, מארקס מציע – באומרו כי השלטון הפוליטי חייב להיכבש על ידי הפרולטריון – שהכוח יעבור לידי הנשלטים, המנוצלים והמדוכאים בכך שתיווסד הדיקטטורה של הפרולטריון. אולם, כפי שבאקונין עמד על כך בספרו "מרקסיזם, חופש ומדינה", שהמרקסיזם איננו מבקש לבטל את שלושת היסודות המרכזיים של החברה הסמכותנית: המדינה, המעמד והכוח (power או pouvoir). מצב שבו הכוח, המדינה והמעמד אינם מבוטלים יוצר מלכתחילה סיטואציה כמעט בלתי-נמנעת של שלטון הביורוקרטיה, מיסוד הכפייה וכינון אמצעים דכאניים לביסוס שלטון המעמד.
המעבר מחברה נצלנית ודכאנית, לכאורה, לחברה חופשית, איננו יכול להיות אלא באמצעות ביטולם של המעמדות, יחסי הכוח והמנגנון המדיני. מארקס ביקש לדחות את המעבר הזה לשלב מאוחר. כך שלמעשה, כפי שהודה מארקס בעצמו, המדינה החדשה, שהיא מדינת הפועלים, נולדת למעשה עם "כתמי הלידה" של המשטר הקודמת. מרכוז יחסי הכוח בידי אליטה המבקשת לייצג את המדוכאים ששוחררו הופכת את המצב באורח כמעט בלתי-נמנע לסיטואציה המתבססת על יסודות אוטוריטאריים כשהמסגרת היא ההלאמה הכללית של אמצעי הייצור והפקדת הסמכויות הפוליטיות והחירויות האזרחיות והכלכליות בידי הממשלה.
השאלה המהותית עבור מי שמבקש ליצור טרנספורמציה פוליטית וחברתית ממשית איננה שינוי יחסי הכוח אלא בי-טו-לם. המטרה איננה יצירת דיקטטורה של מעמד במעמד אלא ביטולם של המעמדות. והדרך איננה להפוך את מנגנון המדינה על ראשו כי אם לחסלו. לכן, כאשר מארקס מבקש לקיים דיקטטורה פרולטרית, הוא בהכרח פותח את הדלת למשטר דיכוי מסוג חדש. לנין וסטלין אינם ממזרים כי אם בניו החוקיים של מרקס.
כמי שרואה עצמו שמרן, אני מפחד מרטוריקות של שחרור, אני סולד מכל מיני מאמצים תיאורטיים להשליט סדר דיקטטורי בשם טובת ההמון ואני בוודאי לא חושב שמנגנון כפייה מסוג חדש, כפי שהציע מארקס, יכול לפתור את בעיות האנושות. הבטחת החירויות הפוליטיות והאזרחיות היא תנאי מרכזי ומהותי לכל ניסיון לשנות את המצב והג'נוסייד שביקש מארקס לבצע בבורגנות הסתיים בטבח המוני של הפרולטריון על ידי "מפלגת הפרולטריון" עצמה.
היה זה קאנט שאמר כי האדם הוא גזע עץ עקום שכל ניסיון ליישר אותו יסתיים בדם. אני תומך ברפורמות שייטיבו את חיי האדם עד למקסימום האפשרי, במסגרת שמירה על חירויות שאותן המרקסיזם הכחיש – חירות הקניין, חירות הביטוי, חירות ההתארגנות (או, יותר נכון, ייעד למעמד מסוים) – כאשר הרעיון הבסיסי הוא צמצום הסבל האנושי עד למינימום ההכרחי. המרקסיזם היה כישלון גדול דווקא משום שהאוטופיה הגדולה שלו ביקשה לעצב את האדם עם מוט עבה של ברזל על מנת שיחיה בגן עדן עלי אדמות ולכן סופו של המרקסיזם היה, כפי שכבר ציין קארל פופר, גהינום עלי אדמות.
לא פסטקנר אלא פסטרנק.
שככה לא נראו החיים ברוסיה הסטליניסטית. קל מאוד לקחת את האימה והפלצות שמטיל השם הזה ולהפריז במתרחש עוד יותר. ודאי שהיה פחד, אבל סיטואציה שבה מורה אינה מוכנה ללמוד את שמות תלמידיה היא שטות גמורה. אבסורד מוחלט. היה שם פשע, אפילו פשע מאורגן, והמדינה נלחמה בו בשיטות אכזריות במיוחד. הקשקוש הזה שאין פשע כי זו כביכול חברה אוטופית אפילו לא הושמע כהצהרה על ידי הסובייטים. זה לא אחמדינג'אד שמסביר שאין הומואים באיראן. הלו, זה משהו קצת יותר רציני.
אם אתה רוצה לקלוט את אווירת הייאוש והפחד תקרא את סולז'ניצין, פסטקנר או את "אנו החיים" של איין ראנד. שלושתם נולדו והתגוררו ברוסיה והם מתארים את זה יותר טוב מכל מגזימן אנגלי שהחליט לסחוט עוד קצת את הלימון המשומש הזה.
תודה על ההמלצה. נראה לי שלחיות בחברה שמבוססת על ערכים קומוניסטיים זה אפשרי רק מתוך בחירה אישית מלאה, בגלל שהיא כ"כ קיצונית ומחייבת ויתורים שאפשריים רק מתוך תפיסה אידיאולוגית מאוד מסויימת. לכן זה גם עבד בקיבוצים, אבל בדור המייסדים. גם את הילדים אי אפשר היה לאלץ לחיות בפורמט שבחרו הוריהם.
ולגבי התגובות לפוסט הקודם – אכן מתלהם, כמה כוחנות ומשחקי כבוד של שני הצדדים.
אולי הפעם יהיה יותר נעים, מה אתם אומרים?