ספק וסוף העולם, או האם ללכת ל-2012
אני מחבב סצינות הרס המוני כמו כל אדם מערבי נורמלי. תמיד מגניב לראות איזו אנדרטה של קיומנו הנאור נהרסת כליל בידי אסון טבע או מפלצת. מין חיטוט בפצע, נגיעה בנקודה כואבת ומפחידה מבלי להסתכן באמת. בקלוברפילד למשל, הסצינה הכי מוצלחת היא ראשו הכרות של פסל החירות המתגלגל ברחובות ניו יורק.
מצד שני אני לא סובל את רונלד אמריך, עוד גרמני חובב השמדה גלובלית, שעושה, בשורה התחתונה, חרא של סרטים עם אחלה אפקטים.
אבל יש צד שלישי. ראיתי בסופש את ספק. סרט מעולה. תצוגת המשחק של מריל סטריפ ופיליפ סימור הופמן היא טור-דה-פורס-דה-אוסקר. אבל אין שום סיבה לראות אותו על מסך גדול, באולם שממוקם בקניון, עם המון אנשים שחלקם חולים בטח בשפעת חזירים, וחלקם סתם מעצבנים. על הספה בבית הוא היה מענג לא פחות, מן הסתם יותר.
אין מה לעשות. איכות הצפייה בבית, והזמינות של הסרטים, פוגמים בחוויה הקולנועית. כך שאולי מה ששווה יציאה לקניון איילון הוא בכל זאת 2012. להגיע, להתעלם מהדיאלוגים והדמויות, ולהתמקד בחזיונות סוף העולם על מסך גדול ומושקע. זה מה שנשאר.
4 תגובות ל-“ספק וסוף העולם, או האם ללכת ל-2012”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
סיבה טובה לצאת מהבית
ללכת לקולנוע.
למעשה יש היום תנועה מאוד ערה של יוצרים עצמאים שעושים סרטים מעולים שלא תראה בקולנוע.
הנה דוגמית קטנה
http://www.sitasingstheblues.com/
ייתכן שהדבר הכי טוב בעובדה שהתעשייה הישנה תעלם, זה שיפסיקו להאכיל אותנו בכפית בסרטי אסונות ?
שפעת החזירים, איילון, אנשים מעצבנים, פופקורן נשפך, הכל רע אבל סרט רואים בקולנוע, זו הדרך האולטימטיבית לראות סרטים, בבתי הקולנוע שנותרו, וכך גם להמשיך לקיים אותם
המקום הזה עושה לי חזיונות סוף העולם בצורה מציאותית מדי. הרופאים המליצו לי על ביקור אחד לעשור לכל היותר.