חדרי לידה ואבות עם סיגריה בחוץ
אין לינק, בגלל המדיניות בנושא ברחוב מוזס, אבל תיאור קצר: בזמנים מודרניים התפרסמה היום כתבה ובה ארי ליבסקר מסביר למה לא יהיה בחדר כשזוגתו תלד. חלק מהנימוקים: הצפייה באהובתך מתייסרת היא סדיזם, זו חדירה למרחב הפרטי הנשי שלה ועוד.
שזה יופי, באמת. כשהגעתי לחדר לידה באיכילוב בפעם הראשונה, שמתי לב למסדרון. הוא היה צר, לא ממוזג, ונטול כיסאות. זמנם של האבות שיושבים ומעשנים בחוץ עד שהאישה תגמור עם העניין המלוכלך והלא נעים הזה, עבר. אולי עכשיו הוא יחזור. במקום שוביניזם גלוי ומובנה, נקבל את הגרסה התל אביבית החדשה שלו: זה לא שאני סתם פחדן, או אטום רגשית וילדותי. אני פשוט נותן לה מרחב, ואמפתי מדי לכאב שלה. הו.
בחדר הלידה היינו הדס, המיילדת ואני. איכשהו לא הרגשתי סדיסט. המיילדת החזיקה רגל אחת, אני את השנייה, והדס דחפה ולחצה והתאמצה, והרגע שבו הופיעה ציצית שיער, ואחריה ראש, היה אולי המפחיד והמקסים בחיי. תקופה מסוימת אחרי, בקורס בספרות, דיבר המרצה על ההבדל בין היפה לבין הנשגב. היפה, הוא אמר, מפתה, מושך. הנשגב שוטף אותך, לא מותיר אפשרות להתנגד. והתמונה הראשונה שקפצה לי לראש, כשחשבתי על מה זה "נשגב", היתה חדר הלידה.
אחר כך המיילדת חתכה את חבל הטבור, ונתנה לי להחזיק את נגה. הייתי באופוריה, באקסטזה. לא הרגשתי בשום שלב שאני חודר לפרטיות של מישהו, או מצחקק ברשעות נוכח סבלו. גם ניו אייג' ורוחניות – עוד מילות קוד שנשלפות על ידי ליבסקר כהגנה נגד מתקיפיו הפוטנציאליים – לא היו מעורבים בעניין. זו היתה חוויה אינטימית, מקרבת, עצומה.
אם אתם לא רוצים להיות בחדר לידה, לעשות ילדים, או כל דבר אחר – אחלה. רק אל תהיו צבועים בקשר לזה. אל תמציאו הסברים אידיוטיים. מותר להיות אנוכיים, חלשים, או סתם חסרי עניין בתחום הרבייה. יש כאלה, וזה בסדר. כל עוד הם לא מתחילים להפוך את זה לאג'נדה, ולמצוא תירוצים מופרכים. תגיד שאתה מפחד מדם וחדרי בית חולים. תגיד שאתה מפחד מלראות את הוגינה של אהובתך מתרחבת למימדי כדור באולינג, וחושש ממה שזה יעשה לך לזקפה. אל תזיין לי את המוח.
11 תגובות ל-“חדרי לידה ואבות עם סיגריה בחוץ”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
כתבת יפה
אפשר ככה ואפשר גם אחרת
לא נראה לי שצריך להסביר
זה אישי, כמו שאמרת
התיאור שלך מאוד יפה…עדין ויפה
אהבתי
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3814344,00.html
נכון ש"הצפייה באהובתך מתייסרת היא סדיזם",
אבל במקום לצפות אפשר לתמוך, לעזור, לאהוב.
וסליחה על הג'יבריש למטה…
הסביבה אכן גברית מאד בגלל גישה רפואית זכרית מנוכרת, אך בן הזוג אמור להיות סביבה גברית תומכת ומגוננת. אם סביבת הלידה היתה אידאלית – הבית המוכר, מיילדת תומכת ומאפשרת, אולי לא היה נחוץ לאישה הגבר בלידה, אך ברב המיקרים הסביבה מנוכרת גם אם היא נשית (מיילדת יכולה להיות זרה, מנוכרת מלחיצה ומזיקה לא פחות מגבר מנוכר, ולעיתים אף אכזרית יותר…)
ואותו מומחה לא נשמע כלל פמיניסט אם הוא משתמש בצידוק חוסר המשיכה אחרי מחזות הלידה. נעם כתב על כך מאד יפה. אותה ואגינה שיולדת הופכת להיות יותר יפה, אהובה ומדהימה כשנוכחים לראות ולהבין כמה היא פילאית, פועמת,נפתחת ונסגרת לקראת מעשה האהבה ומעשה החיים…
חהייאהבה ויים חדשים…
ורואי . …
מסיבותי. ב בדיוק כמו להיותשרפחמהנעם כתב ותמוכתדלת המייגהסמייליבה
אבל יש עוד צדדים לעניין הזה. אולי הגבר רוצה להיות שם והאישה לא? ד"ר מישל אודנט, מומחה בינ"ל למיילדות, גבר וכנראה שגם פמיניסט, אומר שאחת הסיבות לקושי בלידה בימים אלה היא שסביבת היולדת הפכה לגברית מדי.
יש על זה עוד כאן
http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/956/677.html
כל ההתיפיפות מסביב היא עטיפת סוכר של אגואיזם טהור. פגשתי אותו פעם, בדצמבר 1989 כשילדתי את בכורתי. הוא דיבר בטלפון נייד (שהיה בערך בגודל של מחשב נייד) בזמן שאשתו סחבה תיק ענק לחדר הלידה. לעולם לא אשכח את המבט הכואב על פניה. ילדה בת עשרים ומשהו, שבאה ללדת בפעם הראשונה. הצירים הכריעו אותה, וכל כמה צעדים היא עצרה להתנשף. אחרי שהאגואיסט סיים את השיחה והואיל להכנס לחדר הלידה אמא שלו באה, והוא שוב יצא למסדרון. אמא שלו נתנה לו בננה. תאכל, היא אמרה לו, אתה צריך לשמור על הכוחות שלך.
מאוד אהבתי את האבחנה בין יפה לנשגב ואת השימוש שלך במילים יפות אלו. נשמע מאוד מרגש, הלידה על בתך. כמו כל לידה אני מניחה.
אפילו כשהיא בקיסרי, עם בעל במסדרון (לא מבחירה).
צודק בקשר לאג'נדה המופרכת. מותר להודות שפשוט לא רוצים. זה בסדר.
לא היה עולה על דעתי ללדת (שלוש פעמים כואבות ונפלאות) בלי בנזוגי, גם אם זה היה קשה לו. יודעים מה? גם לי זה היה קשה ובכל זאת לא נשארתי במסדרון. למי הייתי מרסקת את היד בצירים? למי הייתי צורחת באוזן, ועם מי הייתי בוכה בסוף? [ומילה למיילדות – בוכים לא רק מכאב, גם מאושר, אז תנו לנו לבכות]
נעם,
אהבתי מאד את מה שכתבת ואיך שכתבת…
דבורה.