געגוע, או שלא, תלוי בגירסה

הנה דוגמה לסיבה שמילים של שירי פופ-רוק לא חיות לבד, עצמונית. ב-1989 הוציא בוב דילן את oh mercy, אלבום מקסים. בשנה שעברה הוא הוציא את החלק השמיני בסדרת הבוטלגים שלו. בשניהם מופיע אחד השירים שלו שאני הכי אוהב, most of the time. המילים זהות, אבל מדובר בביצועים שהופכים את השיר לאחר לחלוטין.

בגירסת הבוטלג, שאני אוהב פחות, דילן נשמע שמח ומאושר. הוא נפרד ממישהי, והוא מרוצה. הוא כמעט לא זוכר אותה כבר, היא כמעט לא טורדת את מנוחתו ובסך הכל הוא נהנה מהחופש. השיר נשמע קצת כמו שיר קאנטרי שיכול להתנגן בבר, בערב שמייח שכזה.

בגירסה המקורית זה כבר סיפור אחר. דילן נשמע אפלולי, מפוכח, אבל מתחת לפני השטח יש כאב, וגעגוע. וכשהוא שר שרוב הזמן הוא כבר לא זוכר איך השפתיים שלה הרגישו על שלו, ברור שהוא דווקא זוכר מצוין. ושהוא סובל.

זה שיר געגוע שמציג את הרגש הזה כמו שהוא. לא עינוי תמידי, יום יום, שעה שעה, שלא מאפשר לתפקד ומוביל לכדורים או צוקים גבוהים במיוחד. אלא רוח רפאים שמלווה אותך כל הזמן בצללים, נוגעת לא נוגעת, צצה בעקבות ריח, או צליל, או מקום שעוברים בו.

זה שיר מקסים. והמילים הן בדיוק אותן מילים. אבל בבוטלג זה סתם עוד שיר. ב-oh mercy הוא שובר את הלב.