איך הפסקתי להתעצבן ולמדתי לאהוב את רון מיברג
פעם לא סבלתי את רון מיברג.
חשבתי שהוא מתנשא, מתפלש בעצמו, בז לאחרים בלי לבדוק תמיד את העובדות בעצמו. כותב בליריות שיכולה להפוך למגוחכת. שחצן, שוביניסט, גרפומן וחשפן. כנראה שהכל עדיין נכון. ממה ששמעתי מיותר מאדם אחד שעבד איתו, זו חוויה בלתי נסבלת. אבל היום – היום אני אוהב את מיברג, אני קורא כל מילה שהוא מפרסם, כשנותנים לו לפרסם איפשהו. למה? אולי כי הוא נשאר בדיוק אותו דבר, באותו מקום, בזמן ששאר העולם זז.
מישהו כתב פעם על קלינט איסטווד משהו דומה. שהוא עמד במקום, עד שהוליווד נעה לכיוון הנכון, ומצאה אותו שם. לחלופין – בכל זאת זה הבלוג שלי – כשפגשתי את מי שיהיה החבר הכי טוב שלי, אי שם בחופש הגדול בין כיתה י' ל-יא', חשבתי שהוא שחצן, מוחצן ומעצבן. הוא השתנה מאז, קצת, בניואנסים. לא יותר, ועדיין מחזיק בסטטוס.
רוצה לומר, יש דברים שצריכים, אם לתרגם ביטוי אמריקנה שמיברג בטח היה משתמש בו, לגדול עליך. ויש אנשים שבולטים יותר כי הסביבה שלהם הופכת דלה וענייה יותר. אני אסתכן בהידרדרות לנוסטלגיה עלובה שתואמת את גילי – קראתי פעם עיתונים בשקיקה, הייתי מסדר ערימה בימי שישי ובולע כמות לא מבוטלת של כותבים מעולים. אמנון אברמוביץ' במעריב, ארי פולמן בהעיר, הנרי אונגר כשכתב במעריב על קולנוע, השער האחורי של עוזי וייל וכו'. אני לא מוצא מקבילות לכל אלה היום, לכתיבה דעתנית או פרועה, או סתם לא מתנחמדת. בקליפת אגוז – גלי צה"ל של מיכל ניב וארז טל טרום-ערוץ 2, מול גלגל"צ של היום.
מה שמשאיר את מיברג, שהתעקש להמשיך לכתוב. ופתאום אין לו מתחרים. פתאום גם אם לפעמים הכתיבה שלו מרגיזה, היא עדיין מעניינת יותר, נשכנית יותר, לא שמה זין יותר, מאתגרת יותר, מכמעט כל אחד אחר. אולי זה כי מיברג הוא לא דינוזאור כמו שהוא המוהיקני האחרון, שריד לעידן העיתון המודפס שאוטוטו חולף מן העולם. בשלב מסוים פרסמו את מיברג ב-nrg. בתחילת אחד הטורים, באקט משעשע ומודע, היה כתוב משהו נוסח "זהירות !בטור זה יש מעל 3,000 מילה". אין יותר גרפומנים מהזן הזה, וחשפנים חסרי בושה מסוגו. ואני לא מדבר על הקאת הנפש על כפולה בעיתון כדי לקדם סרט. אלא על התאבדות על הנייר כדי להיות מעניין ועמוק, כדי להגיד משהו.
אני קטן אמונה לגבי הפרויקט האינטרנטי שלו, אבל מקווה לטעות. בסוף השבוע ישבתי וקראתי את זה – רשימת ה-שירים של הרוק – מין זיקוק של הטעם המוזיקלי המשובח של מיברג. אחרי התפייטות ארוכה, ברור שארוכה, על המוזיקה, ושנות ה-70, וישראל התרבותית של אז ובכלל, באה רשימה של 100 השירים הגדולים של הרוק אליבא דמיברג. כולל מילים וקליפ יוטיוב, לכל שיר, כולל הסיפור הקטן שמאחורי האמן או הביצוע או אלוהים יודע מה. אין גם הרבה כותבים עם ידע כזה. אתם מבינים את ההשקעה שנדרשה ממנו. אתם מבינים את ההשקעה שנדרשת מהגולש. לא רפרוף מהיר, לא גלריית תמונות נוחה לעיכול, לא 40 שניות ביוטיוב. צריך לשבת ולקרוא.
ובחירת השירים? מעולה, כולל המון שלא היכרתי. והנה עוד אחת מהסיבות שאהבתי לקרוא עיתונים בשישי, על הספה בבית ההורים, כשהמוספים מסודרים לידי בערימה. הם גילו לי דברים חדשים. כתבה על טולקין שבעקבותיה חיפשתי את ההוביט בספריה העירונית, או אלבומי ויניל שנרכשו אחרי קריאת ביקורת מסקרנת במיוחד. כשקראתי את הרשימה האפית הזו של מיברג, היתה לי תחושה דומה. כתיבה שיש מאחוריה התלהבות בוערת ואמיתית ומדבקת, וגילוי של משהו חדש, שלא היכרתי. כמה פעמים זה קרה לכם בזמן האחרון, כשקראתם עיתון?
7 תגובות ל-“איך הפסקתי להתעצבן ולמדתי לאהוב את רון מיברג”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
אני מאוד נהנה מהמגזין החדש של מיברג, גם מכתיבתו וגם מהנבחרת שהוא אוסף סביבו. פתאום יש תקווה לכתיבה מגזינית איכותית, ועל המינוי הזה שילמתי בלי היסוס.
לא מצאתי ברשימה את רוקי אריקסון. מחובב רוק דרומי כמו רמ ציפיתי להשחיל לפחות 2 שירים שלו
נעם
כתבת כל כך מדויק וברור על מיברג, ואני מסכימה איתך.
בחידון התחלת אתה ותוך כדי כך גם השכלת להשחיל כאילו בבלי משים מספר תובנות דמי אודותיי או אודות תדמית כלשהי שאולי הוצמדה לי שלא בטובתי, ברור שכדי דך גם הצלחת לתאר את עצמך בלשון משתלחת משהו ההולמת את מידותיך היטב.
עם זאת, אין לי מניעה כמובן להחליף דעות או אף לחלוק על אנשים המבקשים לבחון את הנחות היסוד שלי גם כשהם אינם מתבטאים בניסוח מעודן או אינם מקפידים בכבודי, ניחא ובלבד שיקפידו לכוון לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.
שאלת ארבע שאלות, אני המסתפק במועט אשאל אותך רק שאלה אחת: מה מבקש להסתיר זה הכותב מבלי לחתום את שמו?
מי מקנא עד כדי טירוף ביאיר לפיד, בישראל אהרוני, בגיל חובב, ובעצם בכל אחד שבניגוד לו הצליח?
מי עסוק כל הזמן באובססיביות בשפיכת המררה שלו על אלה שבניגוד לו כן הצליחו?
מי סיפר פעם שאשתו הזהירה אותו שיהפוך לכלב המשוגע של עולם העיתונות?
מי נאלץ לברוח מהארץ כי אף אחד כבר לא היה יכול לסבול אותו?
אני מודה שנחמד למצוא את שמך מתנוסס במקומות לאו דווקא צפויים ובמפתיע – לא בכפיפה אחת עם ערימת החבטות והגידופים המתלווה אליו דרך קבע מעל גבי העיתונות המקומית.
גם התחושה הנעימה הזו שאין צורך להתנצל על אהבה למה שכבר מזמן אינו הבון טון המיוזע של מבקרי המוסיקה בעיני עצמם ושלהעדיף את האחים אולמן או את בוני רייט על פני זוועות בנות זמננו הוא דבר שניתן לעשותו לאור יום מבלי שהשריף המקומי יזמין אותך מניה וביה לדו קרב מדמם ברחוב מאובק, משתווה רק לרווחה הבאה בסופו של יום עת מגפי עור מעט הדוקים יורדים להם סוף סוף מבוהנות צבות לקראת ערב מפנק על כוס זינפנדל. ושוב נאלץ להודות שאני כבר לא רגיל לנעים בגב הזה.
נעים גם לגלות שיש עוד מקום שבו מובעת בראש חוצות הערכה לחוסר הנכונות האוטומטי שלי לגדור את מה שיש לי לומר בסד הבלתי אפשרי שכתבלבי העיתונים משיתים על עצמם בשמה המזויף של חנופה לקורא דמיוני. כבר מזמן אני נושא עמי תחושה עמומה אך לא בלתי מבוססת כי הרצון הבלתי מתפשר הזה של נערי העט לרצות את מי שהם מדמיינים שהוא הקהל הטיפוסי שלהם, בסך הכל מרחיק אותם ממושאי הכתיבה האמיתיים שלהם וחבל שכך שכן גם עין פחות בוחנת תדע לזהות ביניהם מספר כשרונות גם אם לאו דווקא מלוטשים.
על רקע זה "אחר" הוא לא יותר מנסיון אחרון, נואש כמעט, של עתונאי על גבול הזקנה לאחוז לעוד רגע קט בקרניה של איכות שפעם אולי התהלכה בינינו ואולי לא.
עם זאת, כמו שאמר סטנלי ב"יונה בודדה": "יש לי עוד כמה טריקים לא משומשים בנרתיקי ואשמח להראות לך אותם אם תואיל להניח רגל אחת בצידו הזה של הנהר" ואין הכוונה למבוע של מלים אלא דווקא לנכונות הזו לשים את נפשי בכפי, לשכב על הגדר, לא למען הדורות הבאים אלא למען אלו שעכשיו ואולי גם אלו שחלפו הלכו להם ולנסות לייסד מסגרת התייחסות שלא תרתיע את אלו שנפתו ללכת שבי אחר ההוויה המזויפת של אופנתיות בעיני עצמה ונואלו כדי כך לזנוח מאחורי גבם כל יומרה להוות משהו שמעבר לה.
ושוב – תודה
וגם כל פסיק ונקודה