לג'ון וויין יש סיבה לחייך

רימייקים הפכו לסוג של מילת גנאי, סמל להידלדלות המחשבה המקורית של תעשיית הסרטים. במקום לכתוב תסריט מקורי, קחו סרט ישן וארגנו לו עיבוד חדש.

אני מחבב רימייקים. אני מעדיף לראות בהם סוג של תרגום מחדש, לדור שהסרט המקורי כבר לא ידבר אליו. ותודו שכשלוקחים את זה לשדה הזה – הספרות – ההתנגדות פוחתת. תרגומים חדשים הם עניין נחוץ וברור. גירסה מחודשת לסרט פחות.

אני יודע שההשוואה בעייתית. אחרי הכל, רימייק הוא יצירת משהו חדש לגמרי, על בסיס הישן. לא תרגום של אותו טקסט. ויש סרטים – לרוב כאלה שמתבססים על יותר טקסט ופחות אקשן – ששורדים את מבחן הזמן. ועדיין, אני חושב שההשוואה לא חוטאת לאמת. קחו למשל את הידיעה על הסרט הבא של האחים כהן – true grit.

מדובר בגירסה חדשה למערבון מ-1969, הסרט היחיד עליו זכה ג'ון וויין באוסקר. הסרט ההוא היה עיבוד לרומן, ואם הבנתי נכון האחים איתן וג'ואל טוענים שהסרט שלהם נשען על הרומן יותר מאשר על גירסת הפילם שלו. ועדיין, סביר להניח שהדוכס, בגן עדן, מחייך בשביעות רצון.

למגפי הבוקרים והרטייה של וויין אמור להיכנס ג'ף ברידג'ס. האיש הרע יהיה ג'וש ברולין, וגם מאט דיימין במשחק. לא רע בכלל. וכשצופים בסרט המקורי, קשה שלא להבחין בסימני הגיל. הקצב, סצינות הפעולה, המשחק המוגזם – כל אלה הופכים אותו למשהו שהדור הנכחי יתקשה לצלוח. סביר שהאחים כהן ייצרו משהו אחר לגמרי.

מקוריות היא עניין שסובל מהערכת יתר. רעיון מקורי לא הופך סרט או ספר למהנה או מרגש. והעתקה מוצלחת יכולה ליצור אמנות מרשימה. אני מעדיף רימייק משובח על סרט חדש, מקורי ומשמים. עכשיו נותר לי לחכות עד סוף השנה כדי לבדוק אם האחים כהן מצדיקים את התאוריה שלי.