תנו להם רובים

איך אמור צייד ראשים אינטרגלקטי להסתדר בלי הנשק שלו?

לקראת פורים הגיע מייל מהמורה של תומר, עם הוראות הפעלה לחג. פירוט שלם של תכולת משלוח המנות – שזה אחלה, תמיד מעצבן להביא משלוח מושקע ולקבל בתמורה צרור מעפן של ממתקים זולים – ואיסור על הבאת אקדחים, חרבות ושאר כלי משחית. וזה כבר מעצבן.

בובה-פט. אל תתעסקו

 אני מבין שאנחנו עמוק בעידן הפוליטיקלי קורקט, אני מבין שבית הספר הספציפי הזה מעודד התחשבות, אי אלימות וחיבוק עצים. ואני בעד. באמת, ציניות בצד, אני מאוד אוהב את הטיפול של בית הספר לטבע בנושאים האלה. תומר מתחנך על סובלנות, פתרון סכסוכים באמצעות דיון, פשרה וכו', ושימור הסביבה. גם כשהדברים מגיעים לאלימות (והילד השני התחיל, אגב, ומגיע לו) הטיפול בהם נעשה בצורה מעוררת הערכה.

במקרה ההוא, תגרה שתומר השתתף בה אחרי שנדחף, היו שני החלקים של השלם הזה: מצד אחד, אני לא מצפה מתומר להגיש את הלחי השנייה. מצד שני, אחרי שהילדים סיימו להתכתש, הם פנו בעצמם למורה, שניהלה את העניין לפי המקובל בבית הספר: כל ילד מספר את גירסתו, המורה מסכמת ועורכת דיון עם כל המעורבים, ובסופו של דבר מגיעים למסקנה וסנקציות. תרבותי ומוצלח. במילים אחרות: כוח לא צריך להיות פתרון לסכסוך, ובטח לא כלי מועדף. אבל לפעמים אין ברירה.

אלא שפורים זה סיפור אחר. ואם ילד מתחפש לפיראט, או קאובוי, או דמות משנית אך מגניבה ממלחמת הכוכבים, הוא צריך להגיע חמוש – כי זה חלק מהתחפושת, ויש גבול לצדקנות. אם הילדים מתחנכים מדי יום ביומו להימנע מאלימות ולהעדיף טיעון מנומק על נוגרה, הרי שהתחמשות ברובה צעצוע יום אחד בשנה לא תגרום נזק בלתי הפיך.  

כי צייד ראשים שצריך ללכוד מבריחי חלל שלא שילמו את חובם, לא יסתדר רק עם קלמר ומחברת. תנו לו רובה. רק ליום אחד.