מטען הכוכב

ראיתי לא מזמן את החדש של מל גיבסון, על קצה התהום. למה? ככה. אין סיבה טובה באמת לצפות בסרט הזה, חוץ מריי ווינסטון. בכל סצינה איתו אתה תוהה למה הסרט לא עליו, בעצם.

ובכל זאת, לא בזבזתי לגמרי את השעה וחצי על הספה. הצפייה במל "אני-שיכור-אנטישמי" גיבסון הדגישה שוב את היתרון שיש לכוכבים מסוגו: כאלה שמשחזרים שוב ושוב וריאציה על אותה דמות.

לכאורה אנחנו מעדיפים שחקנים מגוונים, כאלה שבורחים מטייפ-קאסטינג בזריזות של שועל ניצוד, ומייצרים קריירה מגוונת ומרשימה. שחקנים חד מימדיים, שהולכים שוב ושוב על אותן מניירות, יקוטלגו בהתאם כנחותים. זה לא תמיד נכון.

מקס. זועם

 מל גיבסון בנה קריירה מפוארת ככוכב אקשן משובח, לפני שהסתבך עם החייזרים של מ.נייט שמאלאן, ועם השוטרים והיהודים והוויסקי. ראינו אותו נוקם, וחוזר ונוקם, במקס הזועם, נשק קטלני, לב אמיץ ועוד ועוד. בעל קצה התהום, אחרי שמתנקש רעול פנים מחסל את בתו של מל השוטר, מגיע אליו קולגה, ומבקש ממנו להיזהר. הנחת העבודה היא שהיריות כוונו לגיבסון, לא לבתו. "אנחנו מתעסקים כאן עם מישהו חמוש ומסוכן", אומר השוטר. "ומה אתה חושב שאני?" יורה חזרה גיבסון.

וכאן, לפתע, באה לידי ביטוי הדמות הקולנועית שאנחנו סוחבים בתת מודע שלנו של מר גיבסון. מרטין ריגס ומקס רוקטנסקי יושבים שם, אלימים ומסוכנים, והרפליקה של גיבסון מקבלת פתאום תוקף ורוח גבית ששחקן אחר לא היה מביא איתו. ברור לך שעם מל לא כדאי להתעסק.

שיא התופעה בעיני הוא בבלתי נסלח של קלינט איסטווד, שלוקח את דמות האקדוחן המיתולוגית של השחקן ומשתמש בה באופן מעורר השתאות. חלק גדול מהמסר של הסרט קיים מחוץ לו, בתפיסת הקהל את המערבון וגיבוריו שנולדה בחלקה הגדול בצפייה בסרטים הישנים של איסטווד. כדי לשבור את הקונבנציות האלה, איסטווד פשוט צריך להיות שם ולהתנהג קצת אחרת.

שורה תחתונה: עם כל הכבוד למקוריות וגיוון, גם לחד גוניות, כשמשתמשים בה נכון, יש לא מעט ערך.