צפייה שנייה במטען הכאב

נשים שנייה בצד את השאלה אם ראוי לאוסקר או לא (ראוי). כן שווה להתייחס לנקודה אחרת – כן אנטי מלחמתי, לא אנטי מלחמתי. סוגיה חשובה בסרט כזה, או כל סרט עם תימה צבאית.

חלק מהטענות נגד הסרט היו על עמדה עמומה, או הימנעות מאחת כזו בכלל. אני לא חושב שזה נכון. הסרט נמנע מאמירה ברורה ומפורשת, הוא לא מאכיל אותנו עם כפית, זה כן. אבל יש בו סצינה שלטעמי אומרת לא מעט על העמדה של קתרין ביגלו.

זהירות, ספוילר: וויל ג'יימס, גיבור הסרט, מגלה את גופתו של ילד עיראקי שאיתו התיידד. הוא מחליט לשחק אותה הארי המזוהם ויוצא, לבד חמוש רק באקדח, למצוא את האשמים. הוא עוקב אחרי בעל באסטה עיראקי שהעסיק את הילד, חוטף אותו ומכריח אותו להסיע אותו למקום בו נמצאים הרוצחים.

רק שזה לא עובד. הניסיון לשחק בקאובוי שיוצא לנקום בשם הצדק עם אקדח ביד נגמר באופן מביך. וויל מגיע לבית בו גר סתם אזרח – בן הערובה שלו פשוט רצה להיפטר ממנו והסיע אותו כנראה למקום הראשון שעלה בדעתו. אשתו של העיראקי החביב מגרשת את וויל בחבטות מטאטא, והוא מוצא את עצמו צועד ברגל חזרה לבסיס ברחובות עוינים, נראה יותר כמו ילד מפוחד, ופחות כמו הפרש הבודד.

קצת כמו אמריקה, לא? המפגש הזה בין שילוב של תמימות, אלימות ותפיסת צדק פשטנית למציאות מורכבת ונטולת שיאים של סרט הוליוודי די מזכיר את ההסתבכויות של ארה"ב בעידן בוש. בעיני זו אמירה משמעותית וחזקה למדי, וברור לגמרי לאיזה צד של המפה הפוליטית היא שייכת.

ואחלה סרט.