צדקנים מעצבנים בפייסבוק

בסופו של דבר מה שעצבן אותי היה המשפט המתנשא "כבר אין על מה לכתוב, נועם". כתב אותו מישהו שלא מכיר אותי (כולל הו' בשם, אני שונא שכותבים אותו ככה). זה לא הפריע לו להיות מתנשא וסותם פיות, היי, זכותו. זה פייסבוק.

יום לפני שאל אותי תומר, בן 6.5, מתי יום השואה של חללי צה"ל. זה היה מקסים. היה ברור שכל הימים האלה כבר מתבלבלים לו בראש, כל המלחמות, המתים, השכול, הזיכרון, זה קצת יותר מדי בשביל ילדים בגיל הזה. כל הורה מכיר את השאלות האלה. כמו הבת של המנומשת ששאלה אותה אם הזיקוקים ביום העצמאות זה לכבוד החיילים המתים.

וזה נראה לי סימבולי לגמרי למדינה הזו, שהכל מעורבב בה ככה, מוות ושמחה, בלי אפשרות להפריד. בלי לחשוב יותר מדי העליתי את זה לשורת סטטוס לפייסבוק. אבי לן החליט לקחת את השורה – בלי לשאול אותי – ולהעלות אותה בפרופיל שלו שנקרא "סטטוסים מצייצים". ותוך 3 דקות אינטרנטיות התעוררו הצדקנים והתחילו לצקצק. זה יכול לפגוע, אולי יש כאן משפחות שכולות, זה לא רגיש, זה לא מצחיק.

חשבתי על כל מיני דרכים לנסח את זה, עד שחברת משפחה, מי שהיתה הפרופסורית של אבי ז"ל, פתרה את העניין בקלות. הם מטומטמים, היא הסבירה. וזהו. כה מדויק ופשוט. אנשים שמתוכנתים להתרעם כל כל סטייה מהמסגרת, שאין להם הומור, צדקנים ושמרנים שכל מה שנשמע להם חשוד כאנטי ממסדי וממלכתי מקפיץ אותם, גם אם אמר את זה ילד בן 6.

וה"אין על מה לכתוב" הזה, בטח שיש – הייתי אולי צריך לכתוב על צה"ל המפואר, או הערבים הרעים, או שילוב כלשהו ביניהם. או משהו כזה.

ובכן, בולשיט. אבא שלי נהרג במלחמה מטומטמת, בגלל ממשלה ופיקוד עליון שטעו והטעו. אחרי אותה מלחמה אפילו אמרו את זה, והביעו מחאה, עד שאנשים נאלצו לקחת אחריות ולהתפטר. ולא קראו לזה בגידה.

היום נראה שאי אפשר לומר כלום. שמאלני זה כינוי גנאי, אין מקום לטיפת מורכבות, וכל עמדה ביקורתית או אחרת נתפסת מייד כבגידה במולדת. יש קשר בין השואה למלחמות כאן, וכמובן בין ימי הזיכרון. קשר שילד בן 6 מצליח לקלוט בלי לדעת לנסח את זה, ושאנשים מבוגרים לא יבינו כנראה גם אם יסבירו להם אותו עם ניקוד. רק ינענעו את הראש ויצקצקו.