צעצוע של סיפור 3: ילדים וקפיטליזם

מזמן לא נתקלתי בסרט כל כך טוב בעל מסר כל כך מטריד. החלק השלישי בסדרה של פיקסאר מעולה. הוא מצחיק, מרגש, עמוס ביצירתיות להתפקע, לא ממש מכוון לילדים קטנים – גם מבוגרים ימצאו את עצמם מתכווצים בכיסא ומסתירים דמעה – ודי לוקח בהליכה כמעט כל סרט שיצא השנה. רק סרט האנימציה הקצר שלפני האירוע המרכזי שווה את מחיר הכרטיס.

אלא שאחרי שסיימתי להתלהב משהו התחיל להציק לי. אחרי "מוצאים את נמו" המוני ילדים שלחו דגים אל מותם כששיגרו אותם באמצעות האסלה לעבר הים. מה יקרה עכשיו? הפעם הם יחסמו בגופם את אבא או אמא שירצו לתרום את הצעצועים שלהם למוסדות חינוך או ילדים במצוקה?

העלילה בקיצור ועם עיגול פינות: אנדי, הבעלים של הצעצועים כוכבי הסרט, כבר גדול והולך לקולג'. הצעצועים מחליטים לנטוש את הספינה הטובעת הזו, מגיעים כתרומה לגן ילדים, ומגלים שהילדים הקטנים מתעללים בהם, ושבגן יש קונספירציה של מספר צעצועים שהפכו אותו למעין כלא תחת שלטונם. רק וודי, בובת הקאובוי, מתעקש לשמור על נאמנות לבעלים המקורי, וכמובן מתברר שהוא צדק. בסופו של דבר – זהירות, ספוילר – אחרי בריחה נועזת הצעצועים חוזרים לאנדי, שמוסר אותם לילדה שהוא מכיר, כדי שתטפל בהם יפה. הפי אנד.

והנה המסר כפי שהבנתי אותו: פטישיזם. אהבה לחפצים בכלל, ולצעצועים בפרט, וחשיבות גדולה לשמירה על הרכוש הפרטי שלך. אל תמסרו את הצעצועים שלכם לכל אחד, וחלילה אל תתרמו אותם. שהילדים הנזקקים הפרועים יסתדרו לבד.

עבדתי פעם עם מישהי שסיפרה שהיא מעדיפה לזרוק את נעלי המעצבים שלה לפח, מאשר להעניק אותן לעוזרת שלה למשל. כי אם העוזרת תנעל מנולו בלניק, זה יפגע בערך המותג. ממש ככה. גם אני גדלתי כאן, וגם לי יש תפיסה מובנית של רכוש פרטי ופיתוח חיבה לא הגיונית לחפצים. זה לא אומר שהתכנות הזה כל כך מוצלח. זה לא אומר שצריך לחזק אותו אצל ילדים. אפשר לחלק דברים שאין בהם צורך עוד, אפשר להציע אותם באמצעות שירותים כמו פרויקט אגורה, אפשר להרפות.

ולא שלא כדאי ללכת לסרט. כאמור, הוא מהמשובחים. שווה רק לנהל שיחה עם הילדים אחר כך, איזו מנת סוציאליזם קטנה עם המקדונלדס שאחרי, לאיזון.

תגיות: ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

4 responses to “צעצוע של סיפור 3: ילדים וקפיטליזם”

  1. גל says :

    אני דווקא חשבתי שהסרט הוא אלגוריה לחיים, כשאתה מתבגר אתה לפעמים מתרחק מחברים ואנשים שהיו הכי קרובים אליך (הצעצועים, ברובם), ובודדים זוכים להמשיך איתך את הדרך (וודי). אתה גם לא יכול לדעת מה ההשפעה של ההתרחקות הזאת על אחרים. זה במישור הזה של אנדי והצעצועים.

    בשאר העלילה, זה די רודן עם רקע אפל שעבר נטישה והתמלא ברוע. הי, זה בכל זאת סרט..

  2. העלמה עפרונית says :

    "עבדתי פעם עם מישהי שסיפרה שהיא מעדיפה לזרוק את נעלי המעצבים שלה לפח, מאשר להעניק אותן לעוזרת שלה למשל. כי אם העוזרת תנעל מנולו בלניק, זה יפגע בערך המותג."
    זה אחד הדברים הכי דוחים ששמעתי בזמן האחרון

  3. איתי says :

    למה להסתיר דמעה? הם יודעים ללחוץ על הכפתורים הנכונים, אז בוכים.
    אני לא בטוח שזה המסר. אחרי שגירשו את הדב הדיקטטור מראים שמצאו סידור לצעצועים בגן – הם מתחלקים בנטל ועוברים טיפול שוטף + תחזוקה.
    מצד שני, אלה צעצועים שננטשו ואולי המסקנה היא באמת לא לנטוש אותם… צריך לחשוב על זה קצת

  4. איזי says :

    יצאתי גם אני תוהה לגבי "המסר".כלומר נהניתי והכל אבל..
    ככה:זה גם סיפור על נאמנות,הקרבה,שייכות,התבגרות,פרידה וגם סוג של פטישיזם.אבל נוגע ללב.כלומר,הגריסה והזריקה לזבל היא המפלצת הגדולה ממנה יש להמלט.במובן הזה זה אולי אנטיקפיטליסטי ובעד מיחזור.ההיקשרות לחפצים הפשוטים,מהוהים ,סדוקים שיש להם עדיין מקום בעולם,לפני שממשיכים במרוץ האינסופי של רכוש והשלך אחרי דקה וחצי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: