המלצה מיסיונרית: מחלת האבנים
אחד הדברים היפים במחלת האבנים הוא האורך שלו. 122 עמודים, דקיק.
מחלת האבנים היה אמור להיות ספר עב כרס. 547 עמודים, גבריאל גרסייה מרקס פוגש את צילה של הרוח, סאגה משפחתית מתובלת בסקס, מיסטיקה קלה וצבעוניות איטלקית. תיאורים ארוכים ומפותלים, מטאפורות ודימויים מתערבלים זה בזה, והמון שאר רוח נפוח.
במקום זה יש כאן ספר דק, שמרגיש כמו שיר עם מילים עצובות ומוזיקה שמחה, או להפך. הניגוד בין התבנית למילוי שלה עושה את העניין.
יש כאן סיפור – סאגה זו מילה קצת גדולה להיקף הזה – של משפחה מסרדיניה, כשהדמות המרכזית היא סבתה של המספרת, רומנטיקנית חסרת תקנה שנולדה במקום ובזמן הלא נכון. זה סיפור אהבה גדול מהחיים, מלחמת העולם השנייה ברקע, המודרניזציה שבאה אחריה וכו' וכו'. וכל אלה מוגשים באיפוק מקסים, שהופך את הספר למרגש ונוגע באופן שהררי מילים גדולות לא היו נוגעים לעולם.
ויש גם טוויסט קטן-גדול בסוף.
תקראו.
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
כמה נכון… העדינות, הו, העדינות. ומפח הנפש שמשאיר אותך (או לפחות השאיר אותי) ברצון לעוד טיפטיפה. לפחות קצת. נו, אולי בכל זאת…