דיוויד בואי, אבבא, חלטורות

צהריים, מועדון בצפון העיר, הופעה של להקת קאברים שעושה להיטים של אבבא, כולל גירסה בעברית פה ושם והפעלות לקהל הצעיר. נגה מגלגלת עיניים. "מזל שאבבא לא רואים את זה", היא אומרת. והיא אוהבת את השוודים. אבל האף שלה מתחיל להיות רגיש למסחרה לכל המשפחה, כנראה.

לא המון זמן לפני, באוזן בר, הופעה של אלי לולאי, אקס רוקפור, עושה קאברים לדיוויד בואי. בין שיר לשיר הוא מדבר קצת עם הקהל. הוא לובש טי שירט קרועה, נראה כמו חנון הייטק מובטל, אבל יש לו כריזמה בכמויות. "אם בואי היה רואה אותנו הוא בטח היה אומר" – פאוזה דרמטית "איזה חלטורה". הקהל צוחק. לולאי עובר לשיר הבא.

קצת לא לעניין להשוות, אבל בכל זאת: הופעת אבבא היתה חלטורה. "זה לא קאברים", אמרה נגה, "הם סתם עושים חיקוי של השירים". הפעלות ובדיחות ילדותיות, עיבודים משעממים, סאונד סביר, נגינה סבירה, הכל סביר. דופקים כרטיס והביתה. במקרה של לולאי הסיפור אחר לגמרי. יש לו בס-גיטרה-תופים מעולים, העיבודים לא מפחדים לסובב קצת מצערת, ולהפוך את המקור לקצת יותר רוק. ברור שלולאי והנגנים אוהבים את המוזיקה שהם מנגנים. הם גם לא הולכים דווקא רק על הלהיטים הגדולים. סביר להניח שאם בואי המתבודד היה חומק לכאן ומגיע להופעה, התגובה שלו לא היתה תואמת את החשש של לולאי. אולי הוא אפילו היה רוקד קצת. אני מניח שלולאי חושב, אם לצטט את כמעט מפורסמים, שקצת כסף יהיה נחמד. אבל זה לא מה שמעלה אותו על הבמה. אם אתם אוהבים את דיוויד בואי, אל תוותרו. כנראה שזה הכי קרוב למקור שתראו. וזה קרוב מספיק.