מחוברים, אבל לא למציאות
אני לא אוהב סרטים ש"מבוססים על מקרה אמיתי". אני לא אוהב ריאליטי. אני לא אוהב את מחוברים. זה מבדר, זה מעניין, וזה קצר, אבל זה מזויף.
קראתי פרשנויות וטורים – למשל את זה, על רן שריג כסמל סקס – ואני מבין בערך את המהומה. אבל תחושת הרמייה לא עוזבת. היומרה כאן היא להראות פיסת חיים, מציאות, לחדור אל מאחורי הקלעים. תעודה-מציצנות-פורנו. אבל האנשים האוחזים במצלמה כאן מודעים לעצמם מדי, ערוכים מדי, משווקים מדי.
אני לא יודע אם זה באמת קשור רק לליהוק של העונה. ראיתי חלק מפרקי מחוברות, ושם זה עבד יותר טוב. אולי הבחירה בחבורה תל אביבית כמעט לגמרי ברוחה, בדמויות ש-3 מהן ברנז'איות ומכירות תקשורת קצת יותר מדי טוב, היא הבעיה. בשורה התחתונה, אני לא מאמין להם. כשראיתי את ליאת בר און, חשבתי שאולי אני נחשף כאן למשהו מייצג, לדמות עם עומק, לייסורי הרווקה התל אביבית והקיבוצניקית לשעבר באשר היא, מזוקקים ומבוטאים ברהיטות. גם שאר המשתתפות, מינוס דנה ספקטור, נראו כאילו הפער בין מה שעובר להן בראש ומה שיוצא מהפה מול המצלמה מזערי. אבל כשאני צופה בגולדן את שריג חושפים וחושפים וחושפים, אני מרגיש קצת מלוכלך, כמו בבר חשפניות בפטפונג: מורידים את הכל, אבל לא באמת מראים לך כלום. זה מרגיש כאילו הם בונים וממציאים דמויות, בסיוע ועל חשבון כל דמויות המשנה שמאכלסות את החיים שלהם. זה מרגיש מזויף.
אני מעדיף דמות בדיונית, פיקשן מוצלח, שמנסה לומר לי משהו על החיים שלי. סביר להניח שאפשר ללמוד על שלוש חמישיות לפחות ממשתתפי מחוברים הרבה יותר דרך הטקסטים שלהם, מאשר דרך הפרסונות שהם מייצרים מול המצלמה.
6 תגובות ל-“מחוברים, אבל לא למציאות”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
טוב, הבטחתי שאחזור אם אצפה בפרק
אז
האמת, שצפיתי והיו כמה פרקים מרתקים
תראה, (אל תתבאס מהתשובה הארוכה) כשאתה מכניס שוקולד לפה אתה מצפה לטעם של משהו מתוק, אז "מחוברות" נתן
את ה…את הטעם המצופה, בנות, מדברות על המראה שלהן, על הזוגיות, הילדים החברות, אמהות, מצליח לי ולא לשלב את הקריירה עם הקריירה ו/או עם האמהות….
חלקים היו צפויים מראש
מחוברים
וואו
יש שם הכל, אני רואה מול העיניים (אני כל כך תזזיתית לפעמים, שקמתי והלכתי וחזרתי, ובאמת ראיתי בכל פעם עשר דקות רצוף)
אני רואה, אנשים(גברים) שאני מכירה, את הילדים שלי, זוגות
יש שם קטעים לא קלים (לא את השחקנים, לא הכרתי אף אחד מהם קודם, את הסטראוטיפים שלהם)
נעם, זאת סידרה מרתקת עם עריכה מצויינת
ותכנים ממש לא קלים,
ב-ר-ו-ר שאמשיך לצפות
זה מעניין איך ש
קראתי את מה שכתבת, לפני זה לא עלה בדעתי להדליק בשביל זה את המכשיר (גם עם כמה שאני לא מאותגרת טכנולוגית, בשביל השלט של הטלויזיה אני חייבת את הילדים, באמת זה כמו לוח בקרה של מטוס הדבר הזה, והם היו הם עדיין במחנה של הצופים ובכל זאת הצלחתי לבד…)
עכשיו אני אגיד לך משהו
לפעמים, מה שנראה, או נאמר או מוצהר כלפי חוץ הוא כל כך הפוך על הפוך, ש
צריך לפעמים, (זה נכון גם למילה כתובה אבל הרבה במדיה של קול ותמונה) לקרוא בין השורות, להקשיב לשתיקה שבין מילה למילה
עוברות שם סופות לפעמים, כל כך חזקות…כל כך מעניינות ומרתקות
מדהים גילית שמה שרואים בטלויזיה זה סימולקרה, יעני לא על אמת, יעני בכאילו כזה, יעני ברוך הבאה למאה העשרים
כל מי שמכיר מי מהמחוברים האלה יודע מי מהנשואים בוגד באשתו באופן סדרתי, ואי אפשר לראות את זה בסדרה. אז מחוברים? מסתירים. משקרים. מקשקשים במוח.
עם כל הבאזז הזה אתה מרגיש שאם אתה לא רואה את הסדרה אתה מפסיד משהו, אבל גם הפעם הבאזז יותר מעניין מהתכנית עצמה.
כי מה שהכי גרוע במחוברים זה שהיא משעממת את התחת. פרשתי בשמחה אחרי כמה פרקים.
אני חושבת שהבעייה העיקרית של החמישיה הגברית היא שהם בעיקר משעממים.
אם לא הייתי מגיעה לגילי המכובד וזה כבר קשה יהיה לשנות הרגלים ישנים, הייתי בהחלט שוקלת מעבר למושבה של לסביות.
אני לא כל כך אוהבת טלויזיה. סרטים (אז בטח שלפעמים בטלויזיה לא כל יום הבת אדם יכולה לצאת כאוות נפשה לקולנוע) כן, סדרות ריאליטי ממש לא, ואיכשהו (דוקא אחרי שקראתי משהו שגלעד סרי לוי כתב) ל"מחוברות " התחברתי. נשים, אמהות, מראה חיצוני, זריקת ראש לאחור, פיתוי. באמת
היה שם משהו שאהבתי, שיחה כזאת שגם אם לפעמים הביכה אותי גרמה לי לחשוב, העלתה ענין בכמה דברים,
פרומו קצר של שתי דקות שראיתי מ"מחוברים" גרם לי לחשוב שאני לא ארצה לראות את הסדרה הזאת בכלל
אבל….פלאי הטכנולוגיה יהיו בעזרי בזמן שאלחץ על כפתורי הפורוורד, ואם לא אשכח, ואם בכל זאת יצא לי לצפות בפרקים שלמים- אויש , אתה כבר תדע….
דוד בוסי עשה לעצמו את הפדיחות של החיים. אני חושב שאף אחד לא יחשוב שהוא איש רוח אחרי ההופעה המביכה שלו בסדרה. לא רק שהוא שוביניסט, נהנתן, אטום רגשית והכי לא מחובר לרגשות שלו מכל המשתתפים, אלא שהוא גם משעמם, הוא לא יודע לתאר סיפור, לרגש, לעניין. עוד פעם "אני שיכור ושוכב עם אלף בחורות", הוא ממחזר את הסיפורים על עצמו בצורה מביכה. היינו צריכים לשמוע דווקא מרן שריג על חוויית הכתיבה? מהאיש שכותב את "רמזור"? בוסי לא יכל לדבר על זה? לתאר לנו בצורה פיוטית מה קורה לו בעת הכתיבה? הרי הוא סופר נחשב. במקום עוד "אני גבר-גבר, שותה ומזיין", לא היה עדיף שהוא היה מצלם ומדבר על כנסים ספרותיים, על יחסיו עם משפחתו, עם חבריו? מה עם הרהורים פילוסופיים? קצת פיוטיות?
בוסי, אכזבת העונה.