ליברמן, קיד וקאסידי ופצצת האטום הנוראה

למה בעצם איראן גרעינית זה כל כך איום ונורא?

ברור שכן. זו אקסיומה: אסור שלאיראן תהיה פצצה, השמדת מדינת היהודים, חורבן בית שלישי, הסוף.

או שלא. גם לצפון קוריאה יש נשק גרעיני, ולעוד מדינות לא הכי יציבות, ולא נראה שהן ישתמשו בו בקרוב. אולי זה כי לכל משטר, גם הכי מטורלל, יש את השאיפה הבסיסית לשרוד. הוא מורכב מבני אדם, פוליטיקאים, אינטרסנטים. מאוד מפחיד הרעיון של פצצת אטום בידי ארגון טרור קיצוני. אבל בידי מדינה? אני בספק אם מדינה כלשהי תסכים לעמוד בתגובה העולמית למהלך כזה, שלא לדבר על התגובה הלא קונבנציונלית עד מאוד שתגיע מישראל על תקיפה כזו.

אולי הבעיה המרכזית שלנו היא לא איראן, אלא מה שהאיום הדמוני הדזה גורם לנו. אולי הבעיה היא שאיראן הופכת לסיבה לכל דבר. למה שמצדיק שלל מעשים בעייתיים כאן, או לפחות את ההתעלמות מהם. אנחנו כל כך עסוקים בחרדה מהפטריה, עד שאנחנו לא שמים לב לבעיה האמיתית. כמו אדם שחווה טראומה, וכל כך עסוק בלפחד מהישנות האירוע, עד שאינו שם לב לסכנה האמיתית. אנחנו חרדים מעוד ישות פשיסטית אנטישמית שתנסה להשלים את העבודה של היטלר. יכול להיות שהסכנה האמיתית היא הפיכת ישראל לישות פשיסטית או פונדמליסטית בעצמה. אבל במקום להסתכל פנימה אנחנו מביטים בחשש החוצה.

בסיום של קיד וקסידי, אחד הסרטים האהובים עלי (כן, זה ספוילר, לגמרי), מוקפים פול ניומן ורוברט רדפורד על ידי מה שנראה כמו חצי צבא בוליביה. הם פצועים בתוך בקתה קטנה, אין להם תחמושת, אין להם סיכוי. הם הגיעו לבוליביה אחרי שנמלטו מאימתו של צייד ראשים, שהסמל המסחרי שלו הוא כובע בוקרים לבן. רגע לפני שהם פורצים החוצה למוות בטוח באקדחים שלופים, שואל ניומן את רדפורד אם ראה את צייד הראשים בחוץ. כשהוא מקבל תשובה שלילית הוא נרגע. האיש שרודף אותם לא אורב להם שם בחוץ.

ואז הם מתים.