כבודם של המורים וחולצה תלויה על עץ

חולצות כפתורים כחולות תלויות על עץ. אני זוכר את התמונה. באמצע השיעור האחרון נשמע בכריזה קולו הנרגן של המנהל – התלבושת האחידה מבוטלת. זה היה אחרי חודשים של דיונים ומריבות על הנושא, והתזמון והאופן העידו כנראה על היחס של דוד קורנגרין ז"ל – שנפטר השבוע – להחלטה.

אי אפשר היה להמשיך את השיעור. תלמידים הורידו חולצות, העיפו אותך למעלה, צעקו. כל מה שאפשר לצפות מהגיל והעניין. שנאנו את התלבושת האחידה. היא היתה מכוערת, והיא סימלה את מה שמדים לא פעם מסמלים, שייכות בכפייה לקבוצה וכל הג'אז הזה. יאללה חופש.

נגה ותומר הולכים עכשיו עם טי שירטים בשלל צבעים וסמל בית הספר עליהן. הרבה יותר מוצלח מחולצות הכפתורים באיזה-צבע-שתרצה-כל-עוד-זה-תכלת שלנו. בבית הספר של נגה גם רוצים שהם יתחילו לקרוא למורה "המורה" במקום שימוש בשם פרטי. בשביל הכבוד.

אני מבין את עניין התלבושת קצת יותר טוב היום. הניסיון להצניע פערים סוציואקונומיים ולייצר אווירה של משמעת הגיוני. אני רק לא חושב שזה יעבוד. נחמד שמשקיעים בתלבושת ותארי כבוד, אבל מה זה שווה אם לא נוגעים בבסיס. מורים משתכרים מעט מדי מכדי להפוך את המקצוע לאטרקטיבי באמת בעידן החומרני, הציוד מיושן וכו' וכו'. בשורה התחתונה – אם המורים לא מעוררים הערכה, נגה לא תחשוב עליהם אחרת בגלל הטייטל. או בגלל החולצה.