פייסבוק והעניין המציק הזה של פרטיות

יש דפדפן חדש בעיר, קוראים לו רוקמלט (שם אידיוטי), והוא עושה מין רטט בשכמות לגיקים באשר הם כי היוצרים שלו הם מבית נטסקייפ המיתולוגית. מרגש, אין להכחיש. הגימיק של הדפדפן – הוא חברתי. בהפעלה הראשונה אתם מכניסים את ססמת פייסבוק שלכם, והופה,  בכל אתר שלא תהיו יופיע בצד מין סרגל מאונך שמראה את כל חברי פייסבוק שלכם שמחוברים. ויש כפתור ייעודי שמאפשר לחלוק איתם – או בטוויטר או בכלל – כל עמוד שנראה לכם.

זה נשמע מצוין, אבל התגובה הראשונית שלי אחרי גלישה קצרה היתה פניקה קלה. אחר כך קראתי על רוקמלט בבלוג הטכנולוגי טקראנץ', שסיכם יפה את התחושה שלי בשאלה: איפה כפתור ה"תעזבו אותי בשקט באמא שלכם"?

אין לי בעיה עם כל סוגיית הפרטיות. כשאתה נרשם לשירות כמו פייסבוק (או הולך לתוכנית כמו מחוברים..) אתה צריך להבין שזו העיסקה. הפרטיות מתפוגגת לה. זה בסדר. מה שאני כן רוצה, זה את החופש להחליט מתי אני פותח את החלון הזה לעולם החברתי, ומתי אני סוגר אותו. והרעיון הזה, של חיבור רציף, גם כשאני סתם קורא ביקורת על סרט או רואה קליפ ביוטיוב, מעצבן אותי. כשארצה להיכנס לפייסבוק, אני אגלוש לאתר. אם ארצה אותו פתוח כל הזמן, אשאיר טאב פתוח ברקע.

וזו הנקודה כנראה. האינטרנט אולי חיסל את הפרטיות, אבל לא את חופש הבחירה. עם כל הכבוד למורשת נטסקייפ, אני אשאר עם כרום, של גוגל, ואחליט לבד מתי  בא לי להתחבר לכל העולם ואחייניתו, ומתי אני רוצה קצת שקט.

וככה זה נראה: