דו"ח קריאה: אדום החזה, טיגאנה
אולי זה עניין של יותר זמן פנוי, אולי מין תקופה כזו. בכל מקרה, אני סוף סוף קורא כמו בנאדם. הרבה ו(יחסית) מהר. לא בולע ספרים תוך יומיים כמו נגה או כמו בתקופת בית הספר, אבל עדיין – מכובד. בכל מקרה: ביקורות מסודרות תמצאו במקום אחר. כאן זה הערות ותובנות:
אדום החזה:
- לנורבגים/שוודים יש אישוז רציניים עם ניאו-נאצים ואלימות נגד נשים. זה היסטרי – מדינה של 4 מיליון תושבים וקצת עודף, נורבגיה, וקר שם כמו בגהינום או בירושלים בינואר, אז מה פתאום סקינהדס וצלבי קרס? ומה הקטע עם להחטיף לבחורות?
- ספר מצוין. בתחרות המותחן הנורדי הוא לוקח את לרסון, למעט נושא הדמויות – ליסבת סלאנדר אין כאן. הבעיה המשמעותית ביותר היא שהדמות הראשית, הארי הולה, כבר כיכבה בספרים קודמים. מישהו החליט לתרגם את הספר השלישי בסדרה קודם. כך שהתחושה היא שאנחנו פוגשים כאן דמות שאנחנו אמורים להכיר כבר. רק שאנחנו לא. כל מיני אזכורים לפרשיות עבר לא ממש עוזרים, וההנחה של יו נסבו, הסופר, שנשלים קצת מידע על הארי ממפגשים קודמים, קצת מתחרבשת כאן.
- מנגד, הכתיבה משובחת, הסיפור קולח, ובניגוד ללרסון אין כאן הרצאות ארוכות – המסרים עוברים בתוך העלילה או מפי הדמויות, ולא בעוצמה של פטיש לראש.
- ותענוג לקרוא אותו, באמת. גם אם התרגום קצת מקרטע פה ושם.
טיגאנה:
- עוד דוגמה לספר ששכב על המדף שלי כמה שנים עד שקראתי אותו. נרכש במסגרת מסע בזבוז כספים באמזון באשמת נועה מנהיים, אז מבקרת הספרים של ויינט, שכתבה צמד רשימות – ספרי המד"ב הכי טובים, וספרי הפנטזיה הכי טובים. אחרי שנים של נטישת צמד הז'אנרים הזה, חזרתי אליהם בזכותה. דוגמה לכוחה החיובי של העיתונות?
- התחלתי לקרוא אותו בעבר, ונטשתי אחרי עמוד או שניים. לא תפס. לפני כמה שבועות עברתי בסלון, התחשק לי קצת אסקפיזם, והחלטתי לנסות שוב. התוצאה מעורבת: הרעיון מגניב – ספר פנטזיה מאוד פוליטי, על מעין מאבק מחתרתי לגירוש צמד רודנים שכבשו מדינה דמוית איטליה שמחולקת ל-9 מחוזות. אני לא אגלה יותר, אבל יש כאן אמירות מעניינות על זיכרון, דיכוי וכיבוש ודגש גדול על אינטריגות ואסטרטגיה.
- שקצת הולכות לאיבוד בהמון קיטש ורומנטיקה. הספר לחלוטין לא מאוזן – קטעי עלילה מרתקים, לצד עמודים ארוכים של סצינות רגשניות וסכריניות מעייפות. הסוף משובח ומפתיע, אבל הדרך אליו רצופה מהמורות מתקתקות.
ועכשיו על השידה ליד המיטה: בדם קר. התחלתי, נראה מבטיח.
4 תגובות ל-“דו"ח קריאה: אדום החזה, טיגאנה”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
| פריבילג אבל אופטימי… על אופטימיות זהירה | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הדגל ואני: זה מורכב | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הכל עוד אפשרי | |
 | noamres על הדגל ואני: זה מורכב |
 | espressocup על הדגל ואני: זה מורכב |
יותר מדי סרטים 
אני עם ימימה בבעייתיות של המעברים אחורה וקדימה וכמה כשלים בבניית העלילה. גם ההתחלה לוקחת זמן עד מתחילים להתניע אבל כאמור בסך הכל ספר מהנה ביותר וגם משאיר אחריו תובנות רבות.
בזמנו כתבתי פוסט בדיוק על הנושא הזה של הבעיות שיש לנורווגים ולשבדים בנושא הגזענות
http://2nd-ops.com/esty/?p=69443
וזו גם ההזדמנות להמליץ לך אם לא הכרת את הסופר השוודי הנוסף ואולי הראשון (זה שגם היה על האווי מרמרה) הניג מנקל עם מפקח המשטרה הנפלא שלו קורט וואלנדר
למעוניין.
כן יש לנורווגים חושבים בעייה עם הנאציזם וכל מה שהיה בשנים ההן. דברים כנראה נראים אחרת כיום.
א. הח. אינו רק ספר מתח. כשהוזמן הספר א.הח. מנורווגיה הגיע בחבילה מכוסה בבולים הנושאים תמונת ק. המסון שנורווגיה הוציאה זה עכשיו. מכוון? לישראל? לא אדע.
בכל אופן מישהו בנורווגיה בודק מחדש גם את מה שחשבו על המסון שבעצם מעולם לא התחרט, האם ספרו האחרון אחרי משפטו ולפני מותו תורגם? איני יודע בספר, צוואה ספרותית? אין ולו שמץ של חרטה
בא. החז. קבוצת הטיפוסים החיוביים באמת הם חיילים צעירים ששרתו בצפון בצד הנאצים מול הרוסים. כן, כך זה נראה. הממסד? משרד החוץ (יש לישראל שם "ידידים" רבים) רקוב וכך רבים אחרים. לא, זה אינו רק סיפור מתח, בודאי לא לנורווגי.
אופס, ברח לי משהו – רציתי לומר שהאפיון אכן לא מספק וקצת גס מדי בהרבה מקרים. (כולל של הבלש הולה.)
דווקא די אכזב אותי אדום החזה. ככה אני, בחורה שטחית שאוהבת עלילה ליניארית. קצת לרסון אם אפשר. אבל עכשיו באמת – למעברים אחורה וקדימה יש בעיקר מינוסים בעיני בספר מתח, משום שהם שוברים את המתח ומעידים על כך שהסופר לא מצא דרך חכמה יותר להעביר אפיון של דמות. והאפיון
חוץ מזה, מקובלני מבית אבא (או ליתר דיוק, מבית סם שפיגל), שגיבור מעורער בנפשו הוא גיבור הרבה פחות מעניין. לא מעורער כמו ליסבת, לא מעורער ברמת הסטייה שגרמה לרצח, כמו הרוצחים אצל לרסון. אלא ערעור מהסוג שבאדום החזה ולא אומר יותר, כדי לא לקלקל למי שלא קרא.
ויש שם עוד אי אילו חטאים ספרותיים, והבחירה לפתוח בספר השלישי אכן תמוהה. ובסוף – קצת ליטוש לתרגום כך שיהפוך אותו לעברית בהחלט לא היה מזיק.
אבל כן, ספר לא רע, למרות האכזבה.