רשמים מביקור במוזיאון או טקסטים הזויים של אוצרים

מוזיאונים גורמים לי לאי נוחות בדרך כלל. תחושה של מבקר בארץ שהשפה בה רק חצי מובנת, זרה.

וזה רק מחמיר כשאני קורא את הטקסטים שתלויים על הקיר, ליד היצירה.

תמיד אומרים לי שאמנות זה עניין של רגש. תביט ביצירה, תבדוק איך אתה מגיב לזה. ואם אני מבין נכון, גם אוצר התערוכה אמור לעשות משהו דומה, ברמה מעט יותר מתוחכמת – לכתוב מעין פרשנות משלו. אלא שהטקסטים האלה לרוב איומים. לא נגישים, לא ברורים, משדרים תחושה של גילדה סגורה ומנוכרת, עמוסי ז'רגון ופיתולים לא קוהרנטיים. מעשים מגונים בטקסט, לא פחות. במקום לקרב את הקהל הסמי-תרבותי (אני) לאמנות, נראה שהם רוצים להרחיק אותו. לגרום לו לדעת את מקומו.

וזה תמיד מזכיר לי את הסיפור של מישהו שהיכרתי בצבא: בתיכון איפשרו לו ולשאר בני כיתתו להגיש עבודת גמר במקום מבחן כתוב, בנושא השואה. חיבור, ציור, פסל, מה שבא להם. האיש, לא בדיוק הטיפוס האקדמי, דחה את העניין לרגע האחרון. ואז נחלצה אמא שלו לעזרתו: היה לה סטודיו לקרמיקה, והיא הכינה לו פסל קטן של איש נושא ידיים למעלה, לשמיים, בזעקה/תפילה/משהו בנוסח. המשימה שלו היתה לפלח מהגדר של השכנים חתיכת תיל שתקיף את הפסל כמו גדר. אלא שהחתיכה שהביא היתה קצרה מדי. לא נורא, אמרה אמו, נקרא לזה "פתח לתקווה".

בטקס הסיום של בית הספר הוא נקרא לבמה לקבל פרס ואות הצטיינות על העבודה שלו, בלוויית נאום על המשמעות הסימבולית של הפתח לתקווה, אז והיום.

אין פואנטה. אני אמשיך להרגיש שאני מחמיץ משהו, אנשים ימשיכו להסביר לי שאני בעצם לא, ואוצרים – אוצרים ימשיכו לכתוב כמו קריקטורות של סנובים אינטלקטואלים.