שמי הוא אדום: המלצה, ועל נקודת אל חזור בספר

קודם כל כדאי לקרוא את "שמי הוא אדום" של אורהאן פאמוק, אבל רק אחרי בדיקת היתכנות קלה. אני איפשהו באמצע – ספר של כ-500 עמודים, שתבינו – ועד עמוד 100 בערך נאבקתי בו לא מעט.

גם הכריכה יפה

זה סיפור רצח וסיפור אהבה, אבל זה קצת מורכב יותר מזה. זה הולך בערך ככה: הסולטאן מטיל על כמה מאיירים מוכשרים להכין לו ספר מיוחד. אלא שבמהלך העבודה מתחילות שמועות על כך שהספר מכיל איורים שמהווים כפירה באל. ובדת כמו בדת, כפירה זה עניין חמור ברמת הסקילה ומעלה. בתחילת הספר אחד המאיירים, שהחליט כנראה להלשין על חבריו לכוחות האופל הפונדמנטליסטיים, נרצח.

אפשר לומר שהספר מתאר את מה שקורה אחרי הרצח, כולל מעין חקירה שמבצעת אחת הדמויות, שמאוהבת גם בבתו של האחראי על משימת השלמת הספר. בפועל, מדובר בדילוגים בין דמויות שונות – יש דמויות ראשיות, ויש גם פרקים שמסופרים מזווית הראייה של כלב, עץ ואפילו מטבע ונציאני מזויף. זה כתוב מצוין (ויש גם סקס!), אבל זה תובעני. תוכלו לקרוא את הפרק הראשון כאן.

הספר שקראתי לפני כן וגם כתבתי עליו כאן, perdido street station, היה מדע בדיוני, סטימפאנק ליתר דיוק, מוצלח מאוד. אבל אפשר היה פה ושם לנוח על המגרש, לא להתאמץ יותר מדי. בחלק מהעמודים היו תיאורים בומבסטיים, הדגשות דרמטיות שחזרו על עצמן ועוד. אפשר היה לרפרף, להיסחף למחשבות על טרדות היום יום, וכו'. ב"שמי הוא אדום" אין מותרות כאלה. ומכיוון שכך, תהיתי אם להיכנע ולעבור למשהו קריא יותר – בעיקר לנוכח ערימת הספרים הגובהת ליד המיטה – או לחשוק שיניים ולהמשיך.

אני ממשיך, גם כי אני בתקופה פנויה יחסית נפשית ומעשית, וגם כי הספר באמת משובח. אבל זו סוגיה לא פשוטה בענייני קריאה. קורה לפעמים, כמו לפגוש את האדם הנכון בזמן הלא נכון, שספר פשוט גדול על היכולות שלך בתקופה מסוימת. בניגוד לבני אדם, כמה נפלא, אפשר להניח אותו על המדף ולחזור אליו מאוחר יותר. אדום גר אצלי כבר שנתיים לפחות, ועבר איתי דירה. עכשיו, אחרי היסוסים קלים, הגיעה כנראה שעתו.