הכבאים, יום הזיכרון והכבוד האבוד של אלי ישי

יש משהו דוחה במאבקי שכול.

אם החליטו על יום זיכרון לחללי צה"ל, אז נא לקיים יום זיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. מכיוון שהמדינה הזו במצב לוחמה/פרנויה מתמיד, ומכיוון שהטרור הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו, אפשר להבין את הכללת נפגעי טרור ביום הזה. אבל מה קשורים הכבאים? גם ככה כל עסקי התוגה והזיכרון במדינה הזו מבלבלים, ויעיד תומר, ששאל אותי בשנה שעברה מתי יהיה בבית הספר יום השואה לחללי צה"ל.

הניסיון להאחדה נועד לכישלון. אי אפשר להתחיל ולהפריד בין מי שנהרג בגבורה כשהציל את חבריו לנשק, לבין מילואימניק שהתהפך עם הרכב בדרך חזרה הביתה, או חייל שסתם עלה על מוקש בטעות. דרור פויר כתב על זה יפה בגלובס. אבל הכבאים בכרמל, בלי קשר לכן או לא גבורה, התמודדו עם אסון טבע, ולא עם אויב בשר ודם. אין להם קשר למלחמות או פעולות האיבה שמצלקות את המדינה הזו.

אלא שהכבאים התמודדו לא רק עם האש, אלא גם עם מחדלי השלטון. כך שמן הסתם נוח לאלי ישי, שר הפנים שספג את רוב ההאשמות על הטרגדיה הזו, לנסות ולהרוויח קצת הון פוליטי על גבו של יום הזיכרון. ישי כמובן מכחיש. אין רייטינג לשכול הוא אומר, כשהוא כמובן יודע מצוין שלשכול יש רייטינג מעולה. שכול הוא קלף חזק, מאחד ומשתיק מתנגדים. זה יום נפלא לפוליטיקאים – יום של אחדות שאסור להעביר בו ביקורת (צפריר בשן כתב על היום הזה פוסט מעניין ).

ישי ישמח, אם הקריאות לוועדות חקירה והסקת מסקנות ייחלשו בעקבות המחווה הזו. כל השאר לא באמת משנה. וזה מרגיז, כי יש מספיק דרכים לכבד את זכרם של הכבאים. ולאלי ישי יש מספיק דרכים לטפל בעתיד הפוליטי שלו. צריכים להיות לו מספיק הגינות ויושר כדי לעזוב את היום המסוים הזה בשקט. גם ככה אנחנו מקפידים להגיע להר הרצל לפני הטקס הממלכתי. חיבוק הדוב הציני של המדינה לא עושה לאבל הפרטי שלנו טוב. אנחנו לא צריכים תוספת של אופורטוניזם פוליטי מזוקק.