פייסבוק, טוויטר והאוויר החם שבאמצע

אני חושב שהציוצים שעוסקים בגזים – לא, לא במחלוקת החברתית סביב המשאבים של מדינת ישראל – הם ששברו אותי סופית.

יש בעיני הבדל משמעותי בין פייסבוק לטוויטר. פייסבוק היא רשת חברתית, לגמרי. זה קצת כמו להיכנס למסיבה בבית של מישהו. אנשים שאתה מכיר בדרגות שונות ולצרכים שונים. בטוויטר המארג החברתי הזה לא באמת קיים. כן, אפשר לנהל דיאלוגים בטוויטר, אבל זה די לא נוח ולא מזמין. טוויטר מבחינתי נועדה בעיקר להקשיב. אני עוקב אחרי גורמים ואנשים שמעניינים אותי – גם כאלה שאני מכיר, אבל גם קניה ווסט וגו'ס וודון. בפייסבוק אני מקבל מידע דומה- לינק לשיר חדש או דיווח על רעידת האדמה בטוקיו – אבל גם מידע אישי. תמונות של התינוק של חבר, או תזכורת ליום הולדת של בן משפחה רחוק.

כל זה בא לומר שברור לי יותר למה אנשים חשים צורך לקטר בפייסבוק, מאשר בטוויטר. טבעי ונוח לקטר לקבוצת החברים שלך על הדחפים הרצחניים שהילדים עוררו בך היום, ואפילו – איש איש ודרגת הפתיחות שלו – על התגובות הכימיות הקטלניות שעוררו מאכלים שונים בבטנך. זה לא מסתדר לי עם הפלטפורמה של טוויטר. בגדול, אם לנסח איזו אתיקה של שני השירותים: פייסבוק נועד לשיחה בין חברים במין חדר סמי-סגור וירטואלי, בטוויטר אתה ברחוב, עם מגאפון. פייסבוק נוחה להזמנת דיאלוג, מחוות, דיעות. טוויטר מתאימה להצהרות.

כך שלא ברור לי למה אנשים – שנונים ומעניינים ככל שיהיו – חשים צורך לצייץ דווקא על מיחושי הבטן שלהם, או ההתלבטות בין פסטה לעוף לארוחת צהריים. זה משעמם. וזה אולי החטא המודרני הכי גדול. וברור, אתם יכולים לשלוח אותי לעזאזל ולאנפל את מי שמשעמם אותי. אבל מדובר, לרוב, באנשים מעניינים למדי. ולכן אני פונה ללב המצייץ שלהם – הפרדה בין מה שראוי לפייסבוק, טוויטר ולסמס תהפוך את העולם למקום טוב, ענוג ונעים יותר. תודות.